עזה שנאה כאהבה
שנאה.קום
social
facebook whatsup email tweeter
אבנר הכהן //
4.7.10
שנאה.קום
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

עזה שנאה כאהבה

הם אוהבים ושונאים. תומכים ומקללים. מפרגנים ולועגים. הרשת מגלמת בתוכה את שני קצוות הקיום האנושי. הפסיכולוג אבנר הכהן משוכנע שהכל אשליה

אי שם בתחילת שנות ה-90, התקשר לתחנה לבריאות הנפש שבה עבדתי נער מתבגר שביקש לדבר עם פסיכולוג. הוא תיאר את אחת הרשתות שבה הוא משתתף, סיפר כי אחד המשתתפים הודיע שהוא עומד להתאבד וביקש את עזרתנו. כניסתנו למגרש המשחקים הסגור של המתבגרים הובילה לכך שתוך כשנה הקמנו בתחנה, בשיתוף אתר סנונית, את אתר הייעוץ הפסיכולוגי למתבגרים הראשון ברשת העברית: "הבית הירוק".

 

ההתלהבות היתה רבה: עולם חדש נפתח. כעת אפשר היה להגיע למתבגרים הנעלמים והנאלמים, הספונים בבתיהם - וליצור איתם קשר. קשר דמוקרטי ושוויוני בגובה המקלדת, חופשי, אינטראקטיבי ואמיתי. כך לפחות התפתינו להאמין.

 

" המיסיונריות הוֵובִּית הנלהבת שאיפיינה אותי באותה תקופה החליפה עם השנים ספקנות, שהתחלפה באכזבה ברורה ושהותירה אותי מלא במחשבות כפירה. רוצה לומר: ברשת אין קשרים אמיתיים. " מאז זרמו אינסוף ביטים ברשת. אתרים קמו ונפלו, עולמות התוכן לבשו ופשטו צורה והרשת נהפכה אט-אט מספריית ענק למרחב פסיאודו-קהילתי, פומבי, חשוף לחלוטין ושַׂחִיחַ עד אימה. את המיסיונריות הוֵובִּית הנלהבת שאיפיינה אותי באותה תקופה החליפה עם השנים ספקנות, שהתחלפה באכזבה ברורה ושהותירה אותי מלא במחשבות כפירה. רוצה לומר: ברשת אין קשרים אמיתיים. הכל אשליה. חלום (עינוגים לרגעים, ביעותים לרוב) קולקטיבי ולא יותר.

 

עיקר השיח המדומה באינטרנט עושה שימוש באופציית ה"טיקבוק". ריקנותו של רב השיח האינטרנטי נרמזת כבר בביטוי "טוקבק" (תְגוּבִית בעברית), אשר מייצג "החזר מלים" נבוב ותו לא, לעומת ה"פידבק" (משוב) המתקיים בדיאלוג אמיתי ומייצג הזנה נפשית של ממש. את המפגש לכאורה שנוצר באמצעות הטוקבקים אפשר כיום למצוא כמעט בכל פינה וירטואלית.

 gvlsht_m_hshtqpvt_tsmyt2
 


התמכרות לכל דבר


מבט ממעוף הציפור על עולם הטוקבקים ממפה מבחינה רגשית את שני הקטבים הבנאליים ביותר של המפגש האנושי: מצד אחד, קוטב האהבה: הבעות תמיכה, חום, פרגון ועידוד החפים מכל ביקורתיות (פורומים לתמיכה בצער ופורומים לשותפות בהנאות). ומצד שני, קוטב השנאה: הבעות רוויות לעג, תוקפנות גלויה וישירה והשפלה.

 

ומאליה, מתנסחת לה החידה: מאין הגיחה השנאה הצלולה וחסרת המעצורים הזו? ועד כמה אמיתית היא האהבה השופעת, חסרת העכבות? אז הנה כמה אפיונים של הטוקבקיסטים, ולצדם כמה מחשבות פרשניות אשר יכולות להציע כיוונים לפתרון החידה:

 

רוב המטקבקים עושים זאת בזהות בדויה: מחבקים או יורקים, ומסתתרים. הזהות הבדויה מתירה לכאורה שלא להתייחס לאחר, מסירה מהגולש האנונימי את האחריות האנושית ההדדית. "אם אני לא קיים, גם האחר בעצם לא באמת קיים, שנינו וירטואלים, שנינו יצירי דמיון שאינם חבים לאיש הקשבה או בחינה אמיתית וכנה של דעותיו של האחר". וכמו דמויות מסרטים מצוירים, או בובות של פיתום, מותר להגיד הכל ועל הכל יסלחו לי. הרי אני לא באמת קיים.

 

רבים מהמטקבקים מכורים לגלישה באינטרנט. נכון, עדיין מתקיים קרב מאסף בשאלה אם יש בכלל התמכרות כזו. אך זהו קרב אבוד: אם זה הולך כמו ברווז, מגעגע כמו ברווז ויש לזה טעם של ברווז - זה ברווז; על פי ארגון הבריאות העולמי, שלושה תסמינים מתוך ששת הבאים מספיקים להגדרת "תסמונת תלות בסמים". כל שנותר הוא להחליף את המילה "סם" במלה "גלישה".

 

תשוקה עזה או דחף כפייתי לגלוש. קושי בהגבלת כמות/זמן הגלישה. הופעת תופעות גופניות כשאי אפשר לגלוש (תופעות גמילה). התפתחותה של סבילות (דרושה כמות הולכת וגדלה של גלישה כדי להשיג את אותו אפקט הנאה). הזנחה של הנאות ושל תחומי עניין אחרים בגלל הגלישה. התמדה בגלישה למרות שהגולש מודע לכך שהדבר גורם לנזק (למשל, פגיעה ביחסים עם בני המשפחה, איחורים לעבודה וכד').

 

וכשאתה מכור, כל מה וכל מי שמסביבך נהפך לפונקציה שתאפשר את ההתמכרות. אצל מתמכרים מתחלפות היוצרות: הדומם (הסם, המקלדת, שולחן הרולטה) נהפך לאובייקט התלות, למושא הכמיהה, למחוז הרגש. האנשים שמסביב, לעומת זאת, עוברים הַחְפַצַה. הם שם כדי לתווך ביני לבין מושא התמכרותי.

 

הטוקבק מאפשר להשתחרר מעכבות: לאהוב ולשנוא עד הסוף. אלא ששחרור מעכבות אינו מעיד על אמיתיות גבוהה יותר, כמו שאוהבים לטעון חסידיה של הרשת, אלא דווקא על אובדן המאפיין התרבותי של בני האדם. אליבא דפרויד, כשהאדם קנה את תרבותו ונפרד מחיי הפרא הברבריים, הוא שילם על כך בריסון הביטויים היצריים הגולמיים ובאימוץ מוסר ורגשי אשם. זו העסקה. במובן הזה, טיקבוק חופשי ומשוחרר אינו המאפיין הנאמן ביותר של שיח חופשי ואמיתי אלא ביטוי משולח רסן לגעגוע הפרימיטיבי לחיים של "איש הישר בעיניו יעשה". משיכה לבית קטן בסדום ולעבודה נוחה בעמורה.

 

בפוסט מעורר מחשבה מעלה חן קלינמן את הרעיון שהאינטרנט מציע "תקשורת ללא פנים", המזמינה ומאפשרת אלימות ושנאה. וכך הוא כותב: "על פי רוב, ברשות המרחב הווירטואלי אין נוכחות של פנים, של אדם... ויש לכך השלכות. במידה רבה המגע החלקי הזה מזכיר את המתרחש בכבישים: בנהיגה אנו פוגשים פגושים ולא אנשים, ומשום כך קל לנו לכעוס על הנהג המדומיין ולהשליך עליו את מיטב רגשותינו העסיסיים... האינטראקציה עם אדם אחר אינה קיימת, או קיימת באופן מעומעם, מה שמשאיר את משתמש האינטרנט עם רגשותיו שלו, עם ביטוי חופשי, היישר מבטנו הקודחת... תגוביוֹת נכתבות במרחב האישי והאינטימי אדם-מחשב ותו לא... אין ריסון של בושה, של היכרות... להשתלחות אין מחיר לכאורה. מה שנהוג היה להיאמר בחדרי חדרים, או מאחורי הגב, או לִבְסוֹס בראשו של אדם או בבטנו, פתאום מקבל מעמד ציבורי. לטוב ולמוטב".

 

השיח האינטרנטי, כפי שהוא בא לידי ביטוי בטוקבקים הקוטביים של אהבה טוטלית מחד גיסא ושנאה תהומית מאידך גיסא, אינו משקף ביטויים רגשיים בוגרים ומפותחים. נהפוך הוא: שיח זה מעיד על השטחת היחסים האנושיים במקרה הטוב ועל מחיקת הזולת כסובייקט בעל זכויות וצרכים משלו במקרה הרע.

 

אבנר הכהן הוא פסיכולוג קליני

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus