מצאתי את השמים בתוכי

"הא-ל הפותח דלתות שערי מזרח ובוקע חלוני הרקיע

מוציא חמה ממקומה ולבנה ממכון שבתה

עומד בזעוק הכורעות-ללדת כמיילד אל מיטתן (...)

והוא עוזר לפתיחת השער בגופן בדוי-אושר-בדם

לצאת הילד כצאת השמש ממזרח –

בזה שפך הדם, בזה שפך הנגהות..

ואת זה המיילד אין עינינו רואות"

(אורי צבי גרינברג, מתוך: "המפתח: ואת הנחלים ארנין", בספר הנחלים, כל כתביו, כרך יב עמ' 42).

  " המוחשיות של פתיחת שערי השמים בלידה - הריחות המלווים, הכאב החד והאהבה השוטפת, ההודיה עד דמעות, כל החושים דרוכים - אין כדוגמתה בעיניי. פעם אמרתי לאישי: רק בשביל ההיריון והלידה אתה מוכרח להיות אישה בגלגול הבא שלך "

 כשנפתחו לי שערי לידה, נפתחו לי שערי שמים שבגוף. זה היה בחצי הלילה, הזמן שבו שערי השמים נפתחים בכל אותם הסיפורים שגרמו לי כילדה לאמץ את עפעפיי ולהישאר ערה כדי לחזות בפלא. ארבע פעמים עד כה נפתחו לי שערים אלה, הנעים על צירים של תפילה, ותמיד באמצע הלילה, זמן עדין, זמן הנסתר, זמן שאין לי בו ידיעה ושליטה, זמן שהנשמה מסורה למעלה, וברור מיהו הפותח, המוליך ומביא.

מהרהורי לבי אני כותבת כעת, בהיותי מצויה בימים אחרונים לפני לידה נוספת. נכון, כולנו נמצאים בימים כאלה עכשיו - לפני לידת השנה החדשה, ומה שהיא תבקיע ותחלץ מתוכנו. אבל אני מדברת דווקא על לידה שאינה רק רוחנית או מטאפורית, אלא גם פיזית מאוד. שערי השמים נפתחו בגוף, התגלו "השמים שבתוכי", כמו אמירה ש"עכשיו, אדמה היא הרוח". נשמה חדשה חרגה ויצאה מעצמי ומבשרי, הנוכחות הא-להית בחדר הקטן והזר היתה קרובה ועזה.

    צילום: רוני טוביה 

שערי לידה: לכאורה שערים ש"מדברים" רק אל חצי מהמין האנושי, שכן רק בנשים ייפתחו. כולנו אמנם עוברים בהם, אך איננו זוכרים אותם. האימהות זוכרות. אישה יולדת חווה פתיחת שערים באופן המוחשי ביותר. שערי שמים נפתחים כמובן בהרבה רגעים אחרים בחיים; גם ברגעים פרוזאיים יותר. פתיחתם אינה בהכרח דרמטית. אבל המוחשיות של פתיחת שערי השמים בלידה - הריחות המלווים, הכאב החד והאהבה השוטפת, ההודיה עד דמעות, כל החושים דרוכים - אין כדוגמתה בעיניי. פעם אמרתי לאישי: רק בשביל ההיריון והלידה אתה מוכרח להיות אישה בגלגול הבא שלך. אך כפי שהיטיב אורי צבי גרינברג לתאר רגעים אלה, אפשר להבין כי גם גברים יכולים לחוות משהו מפתיחת שערים זו כשותפים מלווים ולקבל ממנה השראה.

צילום: רוני טוביה  שערים פלאיים הם, לא מובנים מאליהם; קשה וסתומה נעילתם. פתיחתם היתה מבחינתי כרוכה בקשיים ובהמתנה, ודווקא משום כך גדל ערכם בעיניי פי כמה. מלידה ללידה, עוד פחות מובן מאליו בעיניי נס פתיחתם. לעתים אני תוהה בצער איך אפשר יהיה לסיים פרק חיים זה, שבדרך כלל אינו נפרש על פני יותר מעשור וחצי, שבו חווה אישה כמה פעמים פתיחת שערים זו. בניגוד ל"פתוח סגור פתוח" של עמיחי, בנקודה זו אני חשה "סגור פתוח סגור" - משהושהיה נעול נפתח, ועתיד להינעל ללא שוב: "לעולם לא יעבור עוד /  א-להים בגופי / בנשמות חדשות / באיברים רכים / בצלילות עיניים / נפקחות. / נבואה אחרונה / התגלות שלא תשוב / שערים ננעלים". אם כי בוודאי ייפתחו לאחר מכן שערים חדשים, אחרים (למשל, שערי פנאי - גם לתורה ולא רק לתורת חיים). כמאמר המדרש על המתרחש בעת לידה - "וכיוון שיצא לאוויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת" (נדה ל ע"ב).

מפתיחת שערי לידה, נגזרת התבוננות אחרת בעולם - כראש המגיח מבין ירחי א-להים. את הרוך והרחמים שאני חשה כלפי הנולד, אני מבקשת מא-להים כלפינו - באופן גלוי ונוכח. "היום הרת עולם": המטאפורה קרובה מתמיד אל הלב. וכשנכנס הכהן הגדול אל רחם המקדש - קודש הקודשים, מקום אבן השתייה - הריהו מבקש על שערים אלה "שנה שלא תפיל אישה פרי בטנה". יהי רצון.

סיון הר שפי היא אמא לחמישה, נשואה לאבישר, כותבת שירה ("גלות הלויתן", 2005; "תהלים ליום רעש", 2010, "שמש שקהלת לא ידע", 2014) ומלמדת כתיבה יוצרת וספרות במכללת הרצוג ובמכון שכטר. דוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן. 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי