כשאלוהים מביט בך
שערי שמים
social
facebook whatsup email tweeter
ערן צור //
20.9.12
שערי שמים
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

כשאלוהים מביט בך

לאחר שנים של מרד במסורת, חיפוש אחר משמעות וגעגועים לאבא, הגיעה ההארה. ערן צור על הרגע שבו נפתחו השמים

אבי אמר לי שאין שערי שמים. שהשמים ריקים; רק כחול אין סופי. "איפה היה האלוהים היהודי בשואה?", הוא שאל. ולמה ילד בן 11, שעדיין לא יודע חטא מהו, רואה את אמו גוועת ברעב ומוסר את אחיותיו למסתור שבו הן ימצאו את מותן - כל זאת אחרי בריחה דרך חור הביוב מגטו ורשה אל הצד הארי. ואיך זה קרה למשפחה יהודית שומרת מצוות מדורות?

 

אבא הוריש לי אמונה שנותצה לרסיסים, כמעט כמו היתה עבודת אלילים. "אל תצפה לעזרה מלמעלה, אין השגחה אישית, אין מציל, גורלך בידך ואתה האחראי היחיד עליו". הוא נפטר בגיל צעיר יחסית, והדיון הסתיים עוד לפני שהחל. אבל את השפה העברית והחוכמה היהודית הוא הוריש לי כפי שמורישים אוצר, וגם את התקווה להתחלה חדשה, במקום חדש, מנקודת מוצא חדשה.

erantzur1     הסיכוי לנבט חדש המבצבץ מהאדמה אחרי השריפה הגדולה. צילום: רוני טוביה

מורשת ההורים נשארת כמו תמרור בחייך, כמו מקום שצריך לעצור לידו, לבוא עמו חשבון, להשלים עם מי שאתה ולדעת מהיכן באת. אחרי מותו ניסו לכפות על אחיי ועלי את טקסי האבל הדתיים, ואנחנו מרדנו. חשנו שכופים עלינו שקר, שאבא לא היה רוצה שיזכרו אותו כך. ובכל זאת, כשאמרתי קדיש יתום על הקבר הטרי, אחזה בי צמרמורת עזה.

 

שערי שמים נפתחו, ואני לא ידעתי. רק הרגשתי שמילות הקדיש גדולות ועצומות והן סוחפות אותי בכוח לא ישוער.

אחר כך, לאורך גיל העשרה, החלו לצוץ אצלי השאלות הגדולות שנגעו לחידת הבריאה והחיים על פני האדמה: מי היוצר? מהי התכלית? קראתי את הדברים שכתב המשורר פנחס שדה בספרו "החיים כמשל":

 

"העשירים מדברים על הקניין, והנשואים על השמחות הגנובות,

ורופאי הנפש מנתחים המאווים הנפשיים.

אבל העשירים הנם כחסרי כל, והנשואים כאינם יודעים טעם אישה,

ורופאי הנפש כלא מבחינים בין ימינם לשמאלם,

לעומת הדבר האחד הנחשב בחיי אנוש עלי אדמות - השג פשר כוונת אלוהים

על אודות קיומו האישי והלא נשנה של האדם". " אבי אמר לי שאין שערי שמים. שהשמים ריקים, רק כחול אין סופי "

 

הספר הזה היה גילוי מסעיר מבחינתי ועזר לי לגבש תפיסת עולם. השנים עברו, ובמרוצתן הרפיתי מהשאלות האלה. בחרתי לא להפוך במופלא ממני. עד שערב פסח אחד ישבתי לבדי על מרפסת נישאת ביישוב בהרי ירושלים וחשתי תחושה ברורה שמישהו מביט בי מלמעלה. נשאתי מבטי וראיתי את השמים מכוסים עננים; קרע קטן פעור בשכבת העננות, ודרכו חודרות קרני אור. הקרניים האלה היו לי כהתגשמותו של המבט האלוהי. היה זה פתח צר, קצה של שער אל שמים שאינם ריקים. אולי היה זה הסיכוי לנבט חדש המבצבץ מהאדמה אחרי השריפה הגדולה. חשתי את הגעגוע העצום שיש בי אל האמונה, את הצורך ביעד שיעזור למצוא דרך בין טוב לרע, בין חושך לאור, בין ייאוש לתקווה. הקרניים היו כסוקרות בקרירות את אדמת-יה הטלולה, כמו רומזות לי - הבחירה בידך. לקחתי פיסת נייר ועיפרון וחיברתי שיר:

 

"מישהו מביט בי מלמעלה

השמים אפורים, מכוסים עננים

אני לא משתחרר מהרגשה

שמישהו מביט בי מלמעלה

 

 

 

ערן צור הוא זמר ויוצר

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus