"היה נורא, הרגשתי כמו במגרש כדורגל. איפה אותה התוועדות שסיפרו לי עליה?"
שערי שמים
social
facebook whatsup email tweeter
נאור כרמי //
22.9.14
שערי שמים
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

"היה נורא, הרגשתי כמו במגרש כדורגל. איפה אותה התוועדות שסיפרו לי עליה?"

שערי השמים של נאור כרמי נפתחו בעת טקס התוועדות של חצר חב"ד ברחוב ניו יורקי: לפתע פתאום, ללא שום הודעה מוקדמת, רבבת אנשים החלו לשיר את ניגון שלוש התנועות של הבעש"ט

אני זוכר את עצמי כילד שחי בעכו. המפגש שלי עם בית הכנסת התקיים בערך פעם או פעמיים בשנה – בראש השנה וביום כיפור. את מילות התפילה לא הבנתי; את האווירה נשמתי חזק חזק לתוכי. הטליתות הלבנות שהיו מונחות על ראשי המתפללים היו כמו בגדי מלאכים זכים; רציתי גם כאלה. הריח החריף של טבק ההרחה נמצא עד היום בנחיריי, וכמובן, הכוכב של היום הקדוש - השופר.

 

בדרך כלל כשאומרים "ראש השנה", אנו מעלים על דעתנו תפוח בדבש או שליחת איגרות ברכה. אבל העניין העיקרי הוא שמיעת קול השופר.

  singdancstre1
הקפות שמחת תורה בניו יורק. צפיפות גרועה יותר מבאיצטדיון כדורגל

השופר הוא הזעקה שמעבר למילים, הזעקה של הנפש, זעקה שאינה יכולה לבוא לידי ביטוי במילים. כשמגיעים הימים הללו, אנחנו רוצים להתחדש, לנקות את העבר, להתחיל משהו חדש. שנה חדשה. כל שנה אנחנו באותו המצב: כבר החלטנו החלטות, אבל בכמה מהן עמדנו? ביקשנו סליחה, ואנחנו משחזרים את עצמנו.

 

תקיעת השופר עושה זאת הכי עמוק. היא יכולה לבטא בקול פשוט של את שאינו ניתן להיאמר במילים. הקבלה של השנה באמצעות השופר באה מהמקום הכי עמוק בנפש: יותר ממילה, יותר ממנגינה.

 
* * * 
 

סיפור מאת הבעל שם טוב:

 

מעשה בבן מלך שיצא בשליחות אביו למדינה רחוקה. בני המדינה ההיא היו פרימיטיבים, והוא היה צריך לחנך אותם. לאחר תקופה קצרה, הם השפיעו עליו מאוד – הוא נהפך להיות אחד מהם. כעבור זמן נזכר שהוא בן המלך, רץ מהר לארמון, אך כשהגיע, חשכו עיניו. איש מהשומרים לא האמין שהוא בן המלך.

 

עצוב ומיואש נשאר שם כמה ימים. לפתע נפתחו השערים והמלך יצא יחד עם הפמליה שלו. הנסיך רץ לכיוון המרכבה וזעק "אבא!". המלך נרעד; הלוא זה בנו האהוב. הוא עצר וחיבק אותו. תרועת השופר, אמר הבעל שם טוב, היא המילה האחרונה שנשארה לנו בלב, היא הצעקה: "אבא!".

 

נס מתוך הצפיפות

 

אבל הרגע שבו נפתחו לי שערי שמים דווקא היה קשור בשמחת תורה. לפני מספר שנים נסעתי עם בני לחצר של הרבי מליובאוויטש בניו יורק. האווירה שם היתה – כמו שכתוב בספרי החסידים – אש ולהבה. השיא של חודש תשרי הינו חג שמחת תורה. כל החסידים יוצאים בשעות הצהריים לכל רחבי ניו יורק כדי לשמח יהודים בכל בתי הכנסת. יש שהולכים כשניים-שלושה קילומטרים ("הג'ובניקים"), וישנם הרציניים, שהולכים עשרות קילומטרים.

 

לאחר מכן, כשחוזרים כולם, בערך באחת בלילה, מתחילים את ההקפות, ואלה נמשכות עד למחרת בערב; ריקודים עד כלות הנשמה והרגליים. לאחר מכן, במוצאי שמחת תורה, יש התוועדות חגיגית ביותר, שעליה שמעתי גדולות ונצורות.

 

  • " כתוב בספרים שכשמנגנים ניגון, יש לצייר את בעל הניגון לנגד העיניים. לא הייתי צריך לעשות זאת; הם היו שם. ממש הרגשתי איזו זכות יש לי להיות שייך לעם היהודי, להיות שומר מצוות (לפחות חלק מהן), להיות חסיד ולהיות חסיד חב"ד " הגעתי כמו חייל מסור כשעה לפני ההתחלה, לתפוס מקום. עליתי על הטריבונה הגבוהה ביותר, וחיכיתי. לאט לאט המקום התמלא, עד שהגעתי למצב שאיני יכול לגרד באף, שהרי אי אפשר להזיז את היד, משום שהיא תקועה למטה והכתף של חברי תקועה בתוכי. בקיצור, צפוף.

 

ואז, לאט לאט התחילו קבוצות להשתולל. זה היה נורא, הרגשתי כמו במגרש כדורגל. איפה אותה ההתוועדות שסיפרו לי על אודותיה.

 

וברגע אחד ממש, לא מובן לי איך זה קרה, השתרר הס! כל הקהל, כ-10,000 יהודים, התחילו לשיר את ניגון שלוש התנועות שכתבו הבעל שם טוב, תלמידו המגיד ממזריטש ותלמידו כבוד קדושת "בעל התניא". לאחר מכן ניגנו כשעתיים ניגונים של כל אדמורי חב"ד, זה אחרי זה.

 

כולם היו שם בעצמם. כתוב בספרים שכשמנגנים ניגון, יש לצייר את בעל הניגון לנגד העיניים. לא הייתי צריך לעשות זאת; הם היו שם. ממש הרגשתי איזו זכות יש לי להיות שייך לעם היהודי, להיות שומר מצוות (לפחות חלק מהן), להיות חסיד ולהיות חסיד חב"ד.

 

זאת היתה פסגת המוזיקה והקודש שהייתי בהן; נפתחו לי שערי שמים.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus