החומר שממנו מלחינים אגדות
שערי שמים
social
facebook whatsup email tweeter
שילה פרבר //
31.8.13
שערי שמים
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

החומר שממנו מלחינים אגדות

שילה פרבר נזכרת בערב אחד בילדותה, בדרך משיעור פסנתר, שבו קרה לה משהו נהדר – רגע קצר שבו הרגישה איך שערי השמים נפתחים בפניה

shylh_prbr_qrdyt_rvny_tvbyh_0 שילה פרבר (צילום: רוני טוביה) נולדתי וגדלתי בתל אביב בבית חילוני. אבל כשהייתי קטנה היתה לי כמיהה גדולה לנסים. הרגשתי כל הזמן בעמדה שזקוקה להצלה מאיזו סכנה מאיימת. ניהלתי משא ומתן תמידי עם שומר הסף של שערי השמים. ליתר ביטחון, החזקתי גם אוסף ענק וסודי של קמעות שמצאתי והמצאתי. טוב, היו לי הרבה בעיות בחיים.

 

הבעיה הראשונה שלי היתה שכל הזמן למדתי פסנתר - פעמיים בשבוע, מגיל חמש, במשך שמונה שנים. להורים שלי היה חשוב לשלוח את אחי ואותי לחוגי העשרה. גם כשלא יכלו להרשות לעצמם, לנו הרשו. והבעיה שלי היתה שלא יכולתי להתאמן בפסנתר בכלל. הייתי יותר מדי עסוקה בלקרוא, להצטער על השואה ולאכול בסתר כפי יכולתי. פעמיים בשבוע נאלצתי להרפות לרגע מהשואה ולצאת החוצה לעולם האכזר. יד אחת סוחבת את התיקייה עם התווים והיד השנייה בכיס אוחזת באחד הקמעות מהאוסף שלי - מטבע לירה ישן, גולה מיוחדת או מצית חלודה שעדיין עושה ניצוץ; דברים קטנים שמצאתי ברחוב וייחסתי להם כוחות על.

וכך, פעמיים בשבוע השתרכתי לי בדרך הייסורים אל דירתה של המורה לפסנתר: גררתי רגליים לאט לאט כדי לאחר ועברתי בחצרות שבין הרחובות, בכל מיני דרכי קיצור סודיות שמאריכות ומסבכות את הדרך (אבל גם יכולות להימצא יום אחד שימושיות, למשל אם תהיה אקציה ואסור יהיה ליהודים להראות את פרצופם ברחובות הראשיים).

 

התקדמתי לי, הלוך ועצור (ושב על ספסל וטפס על גדר ושב לך שוב להרהר ולנוח בפתח חדר מדרגות זר). מבחוץ בטח נראיתי כמו ילדה רגועה עד פלגמטית. ביני לביני הייתי באווירה של מתח אדיר - האם אצליח להיזכר באורח פלא באיזו סונטינה דובר בשיעור הקודם? מה היו שיעורי הבית? האם סימנה המורה את הדף או שאעמוד עוד מעט סמוקה ממבוכה ואשמה ואדפדף בחוברת מבלי ששום עמוד בה ייראה לי מוכר. שהרי שוב לא פתחתי את תיקיית התווים מאז השיעור הקודם. האם אצליח לשכנע את המורה שאני בסך הכול אדם לא מוכשר, אמנם חרוץ, אדם שכן מתאמן כל יום שעות, מסור לפסנתר ובכל זאת, בשל טמטומו הבסיסי, שאיתו נולד, ואין לבוא לכך בטענות, התקדמותו כה מועטה ולפעמים נדמה שאפילו נעצרה ומרוב טיפשות גם הלך קצת אחורה.

מרוב לחץ, עד שהגעתי למורה לפסנתר כבר נראיתי כמו חבר מכוכב אחר. רועדת מרוב מאמץ לחייך וטוענת בעקשנות, כהרגלי, שהפעם דווקא התאמנתי ממש יום ולילה על היצירה הנהדרת, האהובה עליי, כי היא כיפית וקלה ועוד מעט תשמעי ותהיה לך הפתעה. שמונה שנים. פעמיים בשבוע. " כשהמורה היתה עוצרת את הנגינה העקומה שלי, נאנחת ומתחילה להסביר לי בסבלנות אין קץ רת כללי החיים הטובים והיפים בפשטותם, על האמת והשקר שאין לו רגליים וכו' – ידעתי שניצלתי. כלומר שוב נתפסתי, אבל החלק הגרוע מאחוריי. עכשיו אפשר יהיה לפתוח דף חדש "

 

כשהמורה היתה עוצרת את הנגינה העקומה שלי (שלוותה לעתים גם בשירה - טקטיקה נוספת שהפעלתי במטרה לא ברורה) ונאנחת ומסבירה לי בסבלנות אין קץ על כללי החיים הטובים והיפים בפשטותם, על האמת והשקר שאין לו רגליים וכו', ידעתי שניצלתי. כלומר, שוב נתפסתי, אבל החלק הגרוע מאחוריי. עכשיו אפשר יהיה לפתוח דף חדש, להבטיח הבטחות חדשות ולקוות לטוב. חצי שעה אחר כך הייתי יוצאת מביתה אדם מאושר, נעצרת רגע בפתח כדי להעריך את הרגע – הריני ניצבת בנקודה בזמן שהיא הרחוקה ביותר משיעור הפסנתר הבא.

 

אימא שחקנית, אבא אדריכל

 

הבעיה השנייה שהיתה לי בחיים היא שהייתי מאוד ביישנית, ולכן ככל שבבית הייתי חכמולוגית פטפטנית ודעתנית מאוד, בבית הספר לא העזתי להוציא מילה מהפה. הייתי מתפללת בסתר שמישהו מהכיתה בכל זאת ישים אליי לב, וזה שוב לא קרה. בכל יום מחדש.

אימא שלי היא שחקנית תיאטרון ואבי אדריכל. ואצלי בראש הלך והתבסס קו מחשבה שאומר שביום מן הימים אוכל להיות אך ורק אחת מן השתיים - שחקנית תיאטרון או אדריכלית. בגלל הביישנות הקיצונית שלי ומשום שבשיעורים הייתי רוב הזמן חולמת בהקיץ ומציירת, הבנתי שכפי הנראה נועדתי לתכנן בתים. ההבנה הזאת לא שימחה אותי בכלל. היא היתה כגזירה בלתי נמנעת שהנחתתי על עצמי.

 

ערב אחד, בדרך משיעור פסנתר, קרה לי משהו נהדר. לרגע קצר, אבל נהדר, שבו ממש הרגשתי את שערי השמים נפתחים בפניי, ועובדה היא שעד היום לא שכחתי.

 

זה היה ביום חמישי. הלכתי לי עם תיקיית התווים שלי קצת אופטימית כי שרדתי את שיעור הפסנתר איכשהו, והשיעור הבא חיכה אי שם בשבוע הבא. מרוב שמחה הרשיתי לעצמי לפתע, בפעם הראשונה בחיים, לדמיין את הבלתי מתקבל על הדעת - לחלום שיום אחד, כשאהיה גדולה, לא אהיה אדריכלית, אלא אופיע מול קהל. זה יהיה המקצוע שלי, וכך ייראו חיי - בין הופעה להופעה, כמו משהו ברור מאליו, כמו שמישהו אחר יכול להיות אדריכל.

 

אני זוכרת את ההרגשה שלא רק השמים נפתחו בפניי, אלא העולם כולו. כל העתיד נראה פתאום מסקרן וצופן בחובו תקווה והתרגשות טובה. הרגשתי קלילה וערמומית כמו מהמרת שיודעת שיש לה סיכוי. יש לה, אפילו שרק היא יודעת עליו. פתאום היה לי כוח לחיות ואפילו רצון עז. הלב שלי התמלא בשמחה עדינה, שברירית כמו פרפר; אולי לזה מתכוונים כשאומרים פרפרים בבטן. מרוב שימחה, יצאתי מדרך החצרות שלי, ובמקום לחזור הביתה, ברוב תעוזה יצאתי לדיזנגוף הסואן. צעדתי בגאווה מגורדון לשדרות בן גוריון.

מרחק כמה מאות מטרים, המנגינה שהמצאתי לפני שנה ולא השמעתי מעולם למורה לפסנתר התחילה להתנגן בראשי, וידעתי שהנס שלי קורה. ממש עכשיו. השמים נענו לי, ונדמה שהרחוב כולו השתתק להקשיב ועבר להילוך אטי, כמו שלי. פנסי הרחוב והמכוניות היו עמומים ויפים ונשארו ברקע. דמיינתי לעצמי שכבר עכשיו אני על הבמה, והפחדים שלי הם לא הפחדים הרגילים מפני הנאצים או מפני מישהו מבני כיתתי שאפגוש והוא יתעלם ממני באדישות, אלא פחד במה טבעי. היתה באוויר איזו הבטחה למשהו נפלא שעשוי לקרות עוד רגע. ממש יכולתי לשמוע מחיאות כפיים סוערות. אני עולה לבמה. זאת רק עוד הופעה, אחת מאלף.

 

 

"איזה זהב", שילה פרבר

ההתפכחות

 

למען האמת, הרגע הזה לא החזיק מעמד אפילו עד שדרות בן גוריון. הוא נמשך אולי דקה, אולי שתיים. איפשהו באמצע הדרך, המחשבה היפה שלי התחילה לדעוך ונבלה לכדי מה שנראה לי אז כחשיבה רציונלית - צריך לקחת בחשבון גם את המציאות ולא רק את החלומות שלך. איזה מחיאות כפיים בראשך? דקרתי את עצמי- בכל בוקר בכיתה, כשהיו מקריאים את שמות הילדים וכל מה שנדרש ממך זה להגיד 'כן' בתורך; רק 'כן' קטן אחד מול 30 ילדים ומורה. ואת, שתמיד מתכוננת יותר מדי, חגיגית מדי, משתוקקת מדי להישמע נורמלית תמיד יוצאת משונה, מכחכחת בגרון שעה לאורך כל הקראת השמות ועדיין, כשמגיע 'פרבר', שהוא בין האחרונים, הקול שלי יוצא צרוד, עמוק מדי, טעון באלף משמעויות כבדות. פרבר שילה? - כ-ן...

 

עברו מאז הרבה שנים. אני זמרת; זה המקצוע שלי. לפעמים אני מצטערת שלא בכל הופעה אני זוכרת לזכור מאיפה באתי ועד כמה כל הופעה היא הישג שפעם היה לא יאמן. מצד שני, אותה קלות הדעת של ערב יום חמישי ההוא, בדרך משיעור פסנתר, כשהשמים נפתחו ולרגע האמנתי שהכול אפשרי, ביקשתי בכל לבי.

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus