יש בהם נקודה טובה

ההתמודדות עם נוער הנושר ממסגרות משפחתיות וחברתיות, מאבד קשר עם המסגרות ומוצא מפלט בחבורות עם פוטנציאל עברייני מעסיקה רבים במדינה: משרד החינוך, משרד הרווחה, המשרד לביטחון פנים ועוד.  

כשמוסיפים להתמודדות הזו את המאפיין הדתי-חרדי, הופכת המשימה לקשה שבעתיים. המגמות הרווחות של הדרה והכלה נובעות גם מתפישות עולם דתיות, התובעות להרחיק את הסוטה מדרך הישר מליבת החברה. להלן כמה נקודות אחיזה להתמודדות עם הנשירה של בני נוער ממסגרות הבית והחברה. 

• יש לכם מה לומר בנושא? כנסו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי  

1. לא מחנכים ב"שטאנץ" (=תבנית אחידה)

" ההבנה הזו, שכל ילד הוא בעל צרכים מיוחדים ונושא מגבלות מסוימות, היא התנאי הראשון להתמודדות עם הנוער הנושר " הסיפור המכונן בשאלת הנשירה והניתוק יכול להיות דווקא זה של עשו. העיון בסיפור התרחקותו של עשו מהבית מלמד על קווי אופי שהוריו לא הבינו כשהיה צעיר. התורה מציגה אותו כאדמוני: זהו תיאור של איש אקטיבי, אימפולסיבי, אולי חסר שקט ואולי עם בעיות קשב. יעקב, "איש תם יושב אהלים", מבטא את ההפך הגמור. 

הרב שמשון רפאל הירש כותב שהשגיאה הקריטית של יצחק ורבקה היתה שלא הבינו שילדים מגדלים באופן אישי ולא במודלים. השונות מחייבת התנהלות אחרת בין ילד לילד, ובהיעדר גישה תומכת המתאימה לילד - הוא עשוי לפתח את הנתק שיוביל אותו, חלילה, לנשירה מהמסגרות המוצעות לו.  

ההבנה הזו, שכל ילד הוא בעל צרכים מיוחדים ונושא מגבלות מסוימות, היא התנאי הראשון להתמודדות עם הנוער הנושר. זהו נוער נורמטיבי שלמד על בשרו את האכזבה מהמערכות הרגילות שקובעות דפוסי התנהגות ודורשות מכולם להתיישר לפיהם. אסור לנו להחריג את הנוער הזה אלא לנרמל אותו.

2. "אדמוני עם יפה עיניים" (= נקודה טובה)

אם את עשו מגדירה התורה "אדמוני", את דוד המלך היא מכנה "אדמוני עם יפה עיניים", כאילו מבקשת לומר שהתכונה הקשה, זו הגורמת לעשו להיות היפראקטיבי, אינה חורצת את האישיות כולה. לצדה של האדמוניות מוטבעת בדוד תכונת "יפה עיניים", שהיא התכונה הפותחת שער להיכל הנשמה. "יפה עיניים של דוד" הוא המקום של השליטה, של העצירה, של האחריות. ההתמודדות עם האגרסיבי יכולה להיעשות על ידי העצמת הכוח הזה, אותה "נקודה טובה" (בלשונו של רבי נחמן מברסלב), שמעדנת את אישיותו של הנער הנושר. העבודה לא נעשית בדרך אלימה של הכחדת הרוע אלא בדרך עדינה של העצמת הטוב, מתוך אמון באדם ולא מתוך הכנעתו. אפשר (וממילא צריך) להיאחז בסיפורו של דוד המלך כדי לראות איך ממצב של נשירה וניתוק מגיע אדם למלכות ולהנהגה. אל תאמר "איני יכול", אמור – "כל אחד יכול".

3. "וכולללם ביחד"

במסגרות שמרניות נהוג היה לטפל בסטיות החברתיות על ידי הדרה: לזרוק את התפוח הרקוב מחוץ לארגז - שלא ירקיב את כל הפירות הטובים. האלטרנטיביות כמעט לא היו קיימות. הגישה זו יצרה נתקים רבים והביאה אנשים לבחירות של חידלון. ההכרעה החסידית (מבית מדרשו של הבעש"ט) היא "לבל ידח ממנו נדח" – אין איש שצריך להיות נדח. האחריות למציאת המקום בתוך המעגל מוטלת על אדריכלי המעגל הזה. גם בבית מדרשו של ה"חזון איש", אבי הישיבות בארץ ישראל, היה מקובל שלא זורקים נוער מנותק, אלא מוצאים לו מסגרות תומכות, שהרי לא כל מסגרת מתאימה לכל חניך.

השותף לכולם הוא האמון שלכל אחד יש תפקיד ויכולת בחיים. הניתוק וההדרה אינם גזרת גורל: נוער מנותק יכול להתחבר אל נקודה טובה שמעצימה אותו ונותנת לו את תחושת האחריות להעצים את הטוב שבו. האמון בצלם האלוהים שבאדם, ובכל אדם - הוא המפתח וראשית הדרך הארוכה לחבר את הנתקים לשרשרת ארוכה וססגונית.  

הכותב הוא ראש בית המדרש החברתי ורב קהילת רמב"ן