הבט אחורה בזעם

 לפני 80 שנה, בקיבוץ המתהווה ביתניה-עילית, ערך החלוץ נתן ביסטריצקי ביומנו חשבון משפחתי. כבני הדור הראשון לעזיבת החברה המסורתית, לביסטריצקי ולחבריו נחוץ היה להבהיר כי "נפול נפלה המשפחה. ותשאיר לנו אוסף זיכרונות מיותמים. נפול נפלה המשפחה. ואנו נזרקנו כגוזלים רכים לאפלת הליל". 

מייסדי הקיבוץ ראו את עזיבת הבית ואת נטישת ההורים ככורח טרגי, ואת החלפתם בחברה שיתופית, נטולת היררכיה, כשליחות קיומית. על חורבותיו של התא המשפחתי הם בנו קהילה שוויונית שהתאימה לרוחם הצעירה, ובעיני רוחם הם ראו את הארץ כולה משתחררת מעברה, פונה בעקבותיהם אל השמש העולה. לא ארץ לזקנים.


חיבור מחודש. מתוך הסרט: אדמה משוגעת קל להצהיר על יתמות הכרחית בחברה חד-דורית, אלא שמשעה שבגרו הגוזלים והקימו קנים משלהם, צצה שאלת הירושה במלוא חריפותה. בקיבוצים החלו להישמע תהיות: האם אפשר לכונן מחדש את הקשר בין הצאצאים להורים אף שהאחרונים ויתרו בצעירותם במודע על הקשר עם הוריהם? האם יצליח דור המייסדים למנוע מבניו מלנהוג בו באותה דרך שבה הוא נהג בהוריו? ובעיקר, האם יש לכך הצדקה מוסרית?
מבט בסרטי הקולנוע שהופקו בארץ מראשית שנות ה-2000 מבהיר כי לשאלות האלה ניתנה תשובה חד משמעית.

כך למשל, עומדת היתמות הכפויה במרכז "מבצע סבתא", סרטו המצליח של דרור שאול מ-1999. הסרט, המתאר את ניסיונותיהם של שלושת גיבוריו - האחים לבית שגיב מקיבוץ עסיסים, להביא לקבורה את סבתם חיה, זכה להצלחה אדירה בזכות יכולתו להישאר משעשע גם בצפייה שנייה ושלישית.

אולם דווקא צפיות חוזרות עשויות לחשוף את תמונת העולם הלא משעשעת העולה ממנו: הקבורה היחידה הממתינה לבני דור המייסדים בקיבוץ בן תקופתנו היא קבורת חמור. את קשישיו, דוגמת סבתא חיה שמתה בתחילת הסרט, הגלה הקיבוץ אל בית אבות עירוני. שיבה מאוחרת אל אדמתה תתאפשר רק עם מותה, וגם אז ייערך מסע הלוויה בצלם של סכסוכי ההווה ושכחת העבר. 

חוסר יכולתם של הסבים והסבתות להגיע אל המנוחה ואל הנחלה אמנם זוכה בסרט למקום נרחב, אך הוא מקדיש מקום נרחב יותר לגלותו של דור הנכדים. דור זה אינו מתפרנס עוד מעמל כפיו בשדות, אלא מחיבור כבלים פיראטיים בחו"ל; אינו נאבק לשמור על הכבוד הלאומי, אלא על כבודו האישי; אינו עוסק בתיקון החברה, אלא בעיצובם של טקסים חברתיים ריקים מתוכן.

בני משפחת שגיב, ששמם כמו כל דבר בסרט הוא אירוני לחלוטין, רחוקים מלתפקד כמשפחה. שפתם המשותפת מורכבת בעיקר מגידופים הדדיים. הניסיון האחרון לשמש כנכדים לסבתם (ובולט בהיעדרו דור ההורים) מתגלגל לפארסה גמורה. מהקיבוץ הם עתידים לקחת אך ורק את הנכסים היחידים שהם מעריכים: מקרר וארגז אבוקדו גנוב.

הפירות הבאושים בדור השלישי צמחו מהגזע העקום של דור המייסדים. אין זה מקרה שהתמונה האחרונה בסרט מציגה את הנכד מחליק אל תוך הקבר הפתוח של בת דור המייסדים, נעלם בתוך גידול הקרקע היחידי שהצליח הקיבוץ להצמיח מבלי לקלקל. 
 

מה נותר מאחור? קומביין וגורן

בעוד שבמרכז "מבצע סבתא" עומד קול מחאתם הסרקסטי של הנכדים, הרי שסרטו של יונתן פז "אסקימוסים בגליל" מ-2006 מוקדש לחשבון הנפש שעושה חוג ידידי סבתה חיה - שבניגוד אליה מסרב למות כל כך מהר. גיבורי הסרט, תושבי בית האבות הקיבוצי, גילו להפתעתם שחברי הקיבוץ נטשו את האדמה, מכרו את כל הרכוש הקיבוצי ליזם נדל"ן נכלולי והותירו לו לעשות ככל העולה על רוחו עם כל מה שנותר מאחור: קומביין וגורן, קשישי וקשישות הקיבוץ. 

מסרבים למות מהר. מתוך: אסקימוסים בגליל בסרטו של פז יש מעט מאוד הומור, אך במקומו יש בה הרבה חכמת זקנים. אט-אט מחלחלת בתודעתם של גיבורי הסרט ההבנה כי הגורל הממתין להם אינו שונה מהמקובל אצל תושבי הקוטב המוזכרים בשם הסרט, ובעיקר אינו שונה מהגורל שייעדו, ואף גזרו, על הוריהם אי-אז. גלגל חוזר בעולם, ומי שבחר לא להפנות מבטו אחור עלול לגלות מאוחר מדי שהצוואר תפוס, וגם לבני הדור הבא כבר לא יהיה מי שיעניק אלסטיות. 

מ"אסקימוסים בגליל" ומסרטים נוספים כמו "אין שמות על הדלתות" (נדב לויתן, 1996), "אדמה משוגעת" (דרור שאול, 2004) או "ילדי השמש" (רן טל, 2007) עולה קריאה לחבר מחדש את שרשרת הדורות שנפגמה עם הפניית העורף של ראשית המאה ה-20. רק שיקומו של הדיבור הבין-דורי, גורסים הסרטים, ישיב את לב האבות על בניהם ואת האבות למקומם הראוי. בלי סבא אין נכד, ורק הכרה בתרומתם של זרעי העבר תאפשר צמיחה וקציר מיבולי העתיד.