תנועת נגד
פסנתר ותוף פח
social
facebook whatsup email tweeter
זהר אלמקייס //
19.1.14
פסנתר ותוף פח
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

תנועת נגד

בילדותה בתימן כמעט כל משפחתה נספתה במגפה, בבגרותה התיאטראות מנעו ממנה להפוך לשחקנית בשל מבטאה המודגש. לימים שרה לוי-תנאי ייסדה את תיאטרון-מחול ענבל והמציאה שפה כוריאוגראפית פורצת דרך. קווים לדמותה

בשיח על עולם האמנות הישראלי בכלל, ועולם המחול בפרט, יש נטייה ליצור דיכוטומיה בין ״אומנות״ ל״אמנות״; בין פולקלור ובין יצירות מקוריות - רפלקסיביות או ״מתקדמות״ בשפה ובמדיום שלהן. עיון בסיפורה וביצירתה של האמנית והכוריאוגרפית שרה לוי-תנאי, מייסדת תיאטרון-מחול ענבל, מלמד כיצד השפה התנועתית והתיאטרלית הייחודית שיצרה מפרקת בקלות דיכוטומיה זו וקוראת למיפוי מחודש של ההשפעות האמנותיות שיש להן תפקיד במרחב המקומי.

  inbal_1956
נשות להקת ענבל, 1956 (צילום: אלדן דוד)

גילה טולידאנו, ממייסדות להקת ענבל ויד ימינה של לוי-תנאי, מספרת בספרה המקיף ״סיפורה של להקה״ כי לוי-תנאי נולדה למשפחה תימנית בירושלים, ככל הנראה בשנת 1910 או 1911; המועד המדויק אינו ידוע. כל בני משפחתה חוץ ממנה ומאביה נספו במגפה, ושרה מצאה את עצמה בבית יתומות. לאחר מכן התחנכה במוסד הילדים בשפיה, על ברכיה של התרבות המערבית.

 

בבגרותה נעשתה גננת ויצרה גוף עשיר של משחקים ושירים ששימשו לאחר מכן דורות רבים של גננות בישראל. היא ביקשה גם להיות שחקנית ואף למדה משחק, אך הדבר לא עלה בידה בשל המבטא המזרחי המודגש שלה, שלא מצא חן בעיני התיאטראות הארצישראליים של התקופה. בהשפעת עליית יהודי תימן במבצע ״מרבד הקסמים״, בסוף שנות ה-40 החלה לוי-תנאי בייסודו של תיאטרון-מחול ענבל וחיפשה אחר אלמנטים מהתרבות היהודית-תימנית, שאליה הרגישה קרבה ושייכות מובנים, על אף חינוכה בעולם מערבי במובהק.

 

ב״ענבל״ ביססה לוי-תנאי שפה כוריאוגרפית ייחודיות המבוססת הן על אלמנטים תנועתיים מן התרבות התימנית והן על פירוקים מודרניים של מוסכמות תנועתיות ונרטיביות מעולם המחול. היא שאלה מן התרבות התימנית אלמנטים של פולקלור יהודי, וביצירותיה הרבות (יותר מ-70) התיכה צורות ביטוי אמנותיות שונות לכלל שפה לכידה וייחודית לה.  

 

הלהקה המזרחית של שרה לוי

 

רבים מתייחסים ליצירתה של לוי-תנאי בצורה סטריאוטיפית. הם רואים בה כוריאוגרפית תימנית ובענבל להקה תימנית ומשייכים את יצירותיה המורכבות לעולם של פולקלור תימני ותו לא. אמנם פולקלור זה עשיר ומורכב, אך תהא זו טעות לשייך את לוי-תנאי אך ורק לעולם זה.

 

אמנם, אלמנטים מן העולם הזה שימשו לה השראה והיו ליסודות איתנים ביצירתה, אך הדבר שהופך את יצירתה של לוי-תנאי לפורצת דרך וחדשנית בסביבה התרבותית הישראלית הוא דווקא העובדה שהשכילה לשזור אלמנטים אלו אל תוך מארג מורכב ורב-תרבותי במובן העמוק ביותר. בשלבים מאוחרים יותר של יצירתה, מספרת לנו טולידאנו, היא אף יצרה עבודות בהשראת פולקלור יהודי-ספרדי מהבלקן ומצפון אפריקה (״אי-שם״ מ-1966) וטקסי חתונה מרוקאית (״אחותי כלה״ מ-1969).

 

שורשיה של הלהקה ננטעו בעבודתה של לוי-תנאי עם בני נוער תימנים ובשימושה במוטיבים מקראיים. השימוש של לוי-תנאי ברקדנים תימנים בלבד כלל גם שימוש ברקדנים לא מקצועיים, מהם שאבה לוי-תנאי השראה. היא הרכיבה את האלמנטים התנועתיים הטבעיים שלהם לכלל שפה לא קונבנציונלית בעליל. אמנם בשלבים מאוחרים יותר בקיומה של הלהקה קיבלו הרקדנים שיעורים בטכניקה של המחול, אך לוי-תנאי והיועצים שליוו את הלהקה לאורך השנים הקפידו לנסות ולשמר כמה שיותר את הראשוניות ואת חוסר הליטוש של חברי הלהקה, שהעשירו כל כך את המנעד התנועתי של שפת ענבל. " רבים מתייחסים ליצירתה של לוי-תנאי בצורה סטריאוטיפית. הם רואים בה כוריאוגרפית תימנית ובענבל להקה תימנית ומשייכים את יצירותיה המורכבות לעולם של פולקלור תימני ותו לא. אמנם פולקלור זה עשיר ומורכב, אך תהא זו טעות לשייך את לוי-תנאי אך ורק לעולם זה "

 

חקירתה המעמיקה של לוי-תנאי את המקרא הולידה עבודות בולטות המבוססות על סיפורים מן התנ״ך, כגון ״מגילת רות״ ו״שיר השירים״, שעלו ראשית כמסכתות בקיבוצים בסוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50 ולאחר מכן הועלו שוב על ידי להקת ענבל. אך ההשראה המקראית של לוי-תנאי לא מסתכמת רק בסיפורים מן המקרא, אלא גם ביצירה של עבודות המבוססות על מחולות רועים (שם הלהקה אף הוא נלקח מעולם רעיית הצאן והחליף את הכותרת ״הלהקה המזרחית של שרה לוי״, שניתנה ללהקה קודם לכן). 

 

החזרה למקורות

 

מלבד עיסוקה הנרחב בכוריאוגרפיה ובתיאטרון, עסקה לוי-תנאי גם בהלחנה ובשירה. בכל התחומים האמנותיים פעלה לוי-תנאי מתוך מודעות להשפעותיה האירופיות ולפעולתה בסביבה תרבותית שעודדה וטיפחה אלמנטים מערביים, ואילו לתרבותה המקורית - המזרחית בכלל, והתימנית בפרט - התייחסה כאל דבר מה מסקרן וכאקזוטי.

 
"נדם כל עוף", שרה לוי-תנאי

העובדה שגדלה והתחנכה על ברכי התרבות הקיבוצית ושעסקה רבות בתכנים שהודגשו גם על ידי הממסד הציוני (למשל מסכתות בחגים), ודאי סייעה לה בסופו של דבר לקבל את פרס ישראל בשנות ה-70. אך בתחילה היחס ליצירתה של לוי-תנאי היה כמו אל התרבות המזרחית בכללותה: יחס שלילי, עמוס סטריאוטיפים כלפי התרבות התימנית והשפה הערבית ושלילה של כל ניסיון אמנותי שיוצא מגדר הפולקלור.

 

אמנם יש שתפסו את ״חזרתה״ של לוי-תנאי למקורותיה התימניים כאקזוטיזציה עצמית - היא ראתה בתרבות התימנית את המקור האותנטי ליצירתיות ולאמת. אך בפועל, דווקא מאחר שהיתה מודעת להשפעותיה המערביות וראתה את עצמה בת בית גם בתרבות זו, וממנה המשיכה לשאוב כל העת, חיפושיה אחר הפולקלור התימני היו מורכבים וקדחתניים. נדמה כי ביצירתה המרובדת הצליחה ליצור שפה אחת שבה בכל זאת נראים עקבותיהן של שפות מרובות.

 

כנסו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus