• שתפו
נגישות
EN

שארית

אמנון זילברשפיץ הגיע לארץ כדי לבנות פה חיים חדשים, אחרי שכל עולמו נחרב במלחמת העולם השנייה. הסרט לוכד את רגעי המפגש העדין בין אמנון לאהובתו הצברית שרה

 לזכרו של רב"ט אמנון זילברשפיץ

 

אמנון נולד ב-1924 בשם אדוארד בעיר ססרגן שבצפון טרנסילבניה, רומניה. הוריו, בלנקה ויוסף, הקימו משפחה אמידה בלב קהילה יהודית קטנה ומלוכדת בת 1,635 נפשות. בקיץ 1940, על פי תנאי חוזה וינה השני שכפו גרמניה ואיטליה על רומניה, נמסר חבל צפון טרנסילבניה להונגריה. החוקים האנטי-יהודיים שנחקקו בהונגריה, בדומה לחוקי נירנברג, הוחלו גם על יהודי טרנסילבניה. הם סבלו מאפליה חברתית וכלכלית, וזכויות אזרח בסיסיות ניטלו מהם. 

 

אמנון 1
אמנון זילברשפיץ

 

לאחר כיבוש הונגריה בידי הגרמנים, נצטוו יהודי ססרגן לעבור לגטו, ובו רוכזו גם בני העיירות שבסביבה. חודש לאחר מכן גורשו כולם לאושוויץ, ובכללם שאר 131,000 יהודי טרנסילבניה הצפונית, ומרביתם הושמדו.

 

אמנון, הוריו, אחיו ואחותו נשלחו גם הם למחנה השמדה. מייד בכניסתם הוא הופרד מהם, ויותר לא שב לראותם. כל בני המשפחה נרצחו. רק אמנון, שנשלח לעבודה, ניצל. לאחר השחרור, שהה אמנון במחנות העקורים, אך כל פסיעה הייתה כרוכה בכאב ובזיכרונות העבר. לפיכך נטש הכול מאחוריו, במטרה להגיע לארץ ישראל.

 

אמנון עבר לאיטליה וקיבל רשיון לעלייה באונייה "דב הוז" ("פדה"), ואולם, לאחר שכבר עלה לאונייה, ויתר על מקומו למען חולים וילדים וירד לחוף. רק לאחר כמה חודשים העפיל לארץ - והפעם באופן בלתי-חוקי -באונייה "יאשיהו וודג'ווד".

 

עם שחרורו ממחנה המעצר בעתלית, הצטרף אמנון לקיבוץ דורות בנגב. שם, בשדות הגזר, פגש את שרה, נערה ירושלמית ילידת הארץ. השניים נהפכו לזוג ואף תכננו להתחתן.

 

ב-30 בנובמבר 1947, יום לאחר החלטת החלוקה באו"ם, כתב אמנון לזוגתו: "אם כן, יקירתי, הארץ לנו היא. השמחה רבה, אך מאידך אין לדעת מה יביא יום המחר בכנפיו וכיצד תהיה תגובתם של הערבים", ועוד כתב: "חביבה, כותבת את לי 'היה חזק'. יודעת את שכה הרבה עבר עליי שאיני סבור שקיים עוד משהו העלול להפחיד אותי".

 

אמנון התגייס בתחילת ינואר 1948 לחטיבת "גבעתי" - חטיבה מס' 5 בארגון ההגנה. במהלך מלחמת העצמאות נתפסו בית גוברין ותחנת המשטרה המקומית בידי צבא הפלישה המצרי. הוחלט לכבוש את תחנת המשטרה, שבה ישבו חיילים ירדנים. המשימה הוטלה על לוחמי גדוד 52 של גבעתי, אשר בליל כ"ב בתשרי תש"ט (25 באוקטובר 1948) הסתערו על התחנה בעזרת זחל"מים, ובסדרת פיצוצים הצליחו לשתק את החיילים הירדנים ולכבוש את המקום.


בשעה שחיפה במכונת ירייה על חבריו המתפרצים אל בניין המשטרה, נפגע אמנון מכדור בצווארו ומת. בן 24 היה בנופלו. אמנון הוא חלל "נצר אחרון" – ניצול שואה שנותר שריד אחרון ממשפחתו הגרעינית.

 

דבר היוצרים עופר וינטר ושמעון אנגל, סטודיו דוב אברמסון:

סיפוריהם של חללי "נצר אחרון" - אותם ניצולי שואה שהגיעו חסרי כול לארץ ישראל ונפלו בהגנה על מדינה צעירה, שאפילו את שפתה לעיתים לא ידעו לדבר - מקפלים בתוכם דרמה גדולה. הדרמה היא כפולה: ראשית, מסיפורים אלו עולה תחושה גדולה של החמצה, או אפילו ביש מזל: עד שניצל אדם מאימת ההשמדה של השואה והוא מגיע לכאורה אל חוף מבטחים, הוא מסיים את חייו הצעירים בשדה הקרב על אדמה שבקושי זכה להכיר. ולזה מתווסף היעדר הזיכרון וההנצחה. אנשים אלו לא השאירו אחריהם שריד ופליט. ברגע אחד, שרשרת הדורות של משפחתם נקטעת, ואין מי שיישא את סיפורם.

 

בסרט שלנו ביקשנו לספר את הדרמה הגדולה הזאת באמצעות דרמה קטנה: סיפור מפגשם ואהבתם של אמנון - ניצול שואה יליד רומניה - ושרה, צברית ילידת הארץ. המפגש שלהם בשדות הגזר של קיבוץ דורות ערב פרוץ מלחמת העצמאות הוא סיפור על חיבור בין עולמות שונים ועל עתיד פוטנציאלי משותף שהוחמץ.

 

בחרנו להציג בסרט את רגעי הגישוש הראשונים של אהבתם; את החיפוש של אמנון ושרה אחר שפה משותפת. בתוך הסיפור הזה שזרנו את זיכרונותיו של אמנון, את תקוותיה של שרה ואת המציאות שהפרידה ביניהם וקטעה הכול.

 

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

כל הזכויות שמורות לבית אבי חי, 2007-2021 © akum האתר פועל ברשיון אקו"ם logo_foote קרן אבי חי תנאי שימוש, הצהרת פרטיות וזכויות יוצרים