אורי
יום הזיכרון - פרויקט פנים יום זיכרון
social
facebook whatsup email tweeter
גיא חרלפ וספי גייגו //
24.3.15
יום הזיכרון - פרויקט פנים יום זיכרון
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"אורי ביקש לחזור כמפקד לפלוגה שבה שירת כחייל, אף שהבין היטב את האתגר המסובך שהדבר יציב בפניו. הוא חזר, התמודד עם הקשיים, ונהפך למפקד טוב ואהוב: לא מעגל פינות, לא מוותר לעצמו ולחייליו, לא נשחק"

אורי

חוש ההומור, הדמיון והרגישות האינסופית של אורי גרוסמן ז"ל היו חייבים למצוא דרך להגיע לסרט ההנצחה שלו

 

 

אורי גרוסמן

י' באלול תשמ"א (27.8.1985) – י"ח באב תשס"ו (12.8.2006)

אוּרי נולד ביום בירושלים, בן שני למיכל ודויד, אח צעיר ליונתן ואח גדול לרותי. כשמו, הביא אור לסובביו: תינוק צנום עם רעמת שיער בלונדינית ומבט חכם, בוגר וסקרן בעיניו האפורות-כחולות. תינוק עדין ורך למראה, אך חזק ומלא נחישות.

 

מיד נרקמה חברות עזה בינו לבין יונתן אחיו: יחד בנו להם עולם שלם, עם שפה משלו ודמיון והומור משלו. "אורי לא היה רק אח שלי", ספד לו יונתן, "הוא היה גם החבר הכי טוב, והאדם היקר לי ביותר בעולם".

uri_grossman_car(1)

כאשר רותי הצטרפה למשפחה, הוא גילה כלפיה דאגה ורוך של אח גדול. תמיד היו בו עדינות רבה כלפי ילדים קטנים, וחמלה כלפי מי שחלש ממנו. ותמיד, בכל מצב, היה קשוב ודרוך אל התחושות של אלה שנמצאו אתו, וניסה להיטיב איתם, לגונן עליהם.

 

מילדותו המוקדמת כבר זהר בעיניו הניצוץ השנון והאירוני: כשקרא פעם בעיתון שמדענים גילו שקיימת תולעת שמבחינה גנטית היא קרובת משפחה של האדם, הוא אמר: "אנחנו כנראה הכבשה השחורה של המשפחה. עובדה: הם אף פעם לא מזמינים אותנו לשמחות".

 

מגן חובה ועד לסיום ביה"ס התיכון למד אורי בבית הספר הניסויי בירושלים. הוא אהב את אווירת החופש והפתיחות של בית הספר, ונהנה מהגישה החינוכית שאיפשרה לו לדבר בגובה העיניים עם מורים ומנהלים. זה התאים לו - להעריך אחרים ולהיות מוערך, לא בזכות הגיל או בזכות הסמכות הנלווית לתפקיד הרשמי, אלא בזכות האישיות והמעשים.

 

בגיל ההתבגרות, בקיץ אחד, נהפך הילד הרזה והעדין לנער מוצק, רחב כתפיים. הוא פתח באימוני כושר, וגם למד יוגה וטאי צ'י. אז הצטרפה לחייו חברתו, איילת. "אני חושבת", ספדה לו איילת, "שאי אפשר היה להיות חברה שלך, אורי, בלי להרגיש שקורה כאן משהו חד פעמי, לא ניתן לשחזור, מיוחד, ושונה מכל דבר שאי פעם אכיר. אורי, נתת לי חוויה - להיות במחיצתך וליהנות מהאהבה שלך, ומהחום שאתה מעניק לאנשים קרובים".

 

כאשר התקרב מועד גיוסו, חלם אורי להיות לוחם ומפקד בשריון, כמו אחיו יונתן לפניו, ששירת אף הוא כמפקד טנק בגדוד 46 של חטיבה 401. כמה שמח כאשר הודיעו לו שיתגייס לשריון. כמה גאה היה להיות תותחן בטנק מרכבה סימן 4, בין המחזורים הראשונים שהפעילו את הטנק הזה.

 

 

אחרי מסלול ההכשרה שירת אורי שירות קשה, רובו בשטחים, בעמידה מפרכת במחסומים ובסיורים לאורך גדר ההפרדה. "אורי תמיד היה שמאלני אמיתי, הומניסט", סיפר יונתן. "איש של שלום שהתנגד לאלימות, ושמר על הדעות האלה לאורך שירות קרבי קשה ושוחק בשטחים. ויחד עם זאת אורי היה פייטר, לוחם אמיץ וקשוח, שתמיד התעקש להיות בחזית, ציוני אמיתי שהיה מוכן לתת הכל בשביל המדינה".

 

אורי חיפש דרך לנהוג באופן אנושי גם במסגרת תפקידו במחסומים. כשהיה ניגש לבדוק מכונית פלסטינית עשה הכול כדי שהמפגש הכפוי והלא נעים יעבור באופן נסבל. אם היו ילדים במכונית, השתדל מאוד לא להפחיד אותם ולא לפגוע בהוריהם.

 
20140923_094609(1)

שוב ושוב נכזבה משאלתו של אורי להיות מפקד טנק, אבל הוא ידע את יכולותיו, לא ויתר, ונאבק על זכותו לצאת לקורס המפקדים. במאבקו הנחוש הוא הגיע עד לקצין שריון ראשי, ובסופו של דבר יצא לקורס, וגם הצליח בו מאד.

 

אורי ביקש לחזור כמפקד לפלוגה שבה שירת כחייל, אף שהבין היטב את האתגר המסובך שהדבר יציב בפניו. הוא חזר, התמודד עם הקשיים, ונהפך למפקד טוב ואהוב: לא מעגל פינות, לא מוותר לעצמו ולחייליו, לא נשחק.

 

ביולי 2006, ארבעה חודשים לפני שעמד להשתחרר, היה אורי אמור לצאת עם משפחתו לטיול בגואטמלה ולפגוש שם את אחיו יונתן, שכבר היה בסוף הטיול הגדול שלו בדרום אמריקה. אבל אז פרצה מלחמת לבנון השנייה, ואורי יצא עם הגדוד צפונה, לרמת הגולן.

 

ב-30.7.2006 נכנס הטנק שלו לראשונה ללבנון, ובמשך שבועיים פעל הצוות בלבנון. במוצאי שבת, 12.8, בשעות האחרונות של המלחמה, בשעה שהיה במבצע חילוץ בח'ירבת כְּסֵיף שבגזרה המזרחית, נפגע הטנק מטיל נ"ט שירה החיזבאללה, וכל אנשיו נהרגו: עם אורי נהרגו רס"ן בניה ריין, סמ"ר אדם גורן וסמל אלכס (סשה) בונימוביץ'.

 

יונתן, אחיו הבכור, אמר אז: "אורי היה אדם מקסים, נפלא, עם לב טהור. תמיד מוקף חברים. אהד את מכבי חיפה ואת מנצ'סטר יונייטד, ואהב לאכול חומוס – הדבר הראשון שהוא היה עושה כשחזר הביתה מהצבא היה לנסוע לאבו גוש, לנגב חומוס אצל אבו שוקרי... ואף אחד מעולם לא הצליח להצחיק אותי כמוהו עם ההומור המטורף הפרטי שלנו, שעכשיו אף אחד כבר לא יבין".

 

20140923_094704

 

אביו, דויד גרוסמן ספד לו :"לא יהיה עוד הנער הזה, עם המבט האירוני ועם חוש ההומור המשגע. לא יהיה האיש הצעיר עם התבונה העמוקה בהרבה משנותיו. לא יהיה החיוך החם והתיאבון הבריא, לא יתקיים הצירוף הנדיר של הנחישות והעדינות, לא יהיו השכל הישר שלו וחוכמת לבו. לא תהיה עוד הרכות האינסופית של אורי, ולא השקט שבו הוא מייצב כל סופה. ולא נראה עוד ביחד את 'משפחת סימפסון' ואת סיינפלד, ולא נשמע איתך את ג'וני קאש, ולא נרגיש את החיבוק החזק והמייצב שלך..."

מתוך מפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך על ידי משרד הביטחון)

 

מאחורי הקלעים: דבר היוצרים

 

גיא חרלפ וספי גייגו: כשנפגשנו עם הסיפורים על אורי גרוסמן היה ברור לנו שכדי לעשות עליו סרט הנצחה הגישה חייבת להיות שונה ולחרוג מהתבנית המקובלת של סרט מלא בכאב ושכול. אורי היה בעל חוש הומור מפותח, רגישות אין סופית ודמיון מדהים ולכן חשבנו שיהיה הכי מתבקש ונכון להנציח את הנפש שלו עם קו קרטוני וגמיש והגשה עליזה והומוריסטית. לא רק שהגישה הזו לא הפחיתה מרצינות הנושא, אלא שהיא חיזקה אותו ונתנה לו משמעות הרבה יותר מדויקת ועמוקה. 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus