אך נזכור את כולם: משימת ההנצחה של חללי "נצר אחרון"
יום הזיכרון - פרויקט פנים יום זיכרון
social
facebook whatsup email tweeter
אורין רוזנר //
5.4.21
יום הזיכרון - פרויקט פנים יום זיכרון
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"אורנה ענבר בתו של יהודה שטרנפלד: אפילו את שמות הנופלים אבא שלי קיבל בפעם הראשונה מרפול, שעזר לו להשיג את השמות. יום אחד הגעתי הביתה וראיתי רשימות עם שמות בבית, ואז הואא סיפר לי שהוא התחיל להתעסק בזה"
"פרופ' חנה יבלונקה: לא היה זמן להתעסק בפסיכולוגיה של ניצולי השואה - לא לניצולים ולא לאנשי היישוב. למי היה זמן להתעסק בהיבטים פסיכולוגיים בזמן מלחמה שהייתה באמת קיומית. גם השורדים עצמם רצו להילחם על הארץ, מתוך תחושה שזה יוריד להם את תחושת ההשפלה שהם עברו"
"עופר וינטר: העבודה באמת הייתה מורכבת כי לא ידענו כמעט שום פרט על החיים שלו. לא ידענו למשל איזה אוכל הוא אהב לאכול או מה היו התחביבים שלו"
"שמעון אנגל: היה לנו חשוב להראות את הפספוס הזה. המהלך של החיים שלו נגדע, ולכן גם בחרנו להשאיר אותו באותם בגדים; להראות איך הוא הגיע אל הסף של הדבר הזה, הסף של ההיטמעות, אבל התהליך הזה לא קרה בסופו של דבר"

אך נזכור את כולם: משימת ההנצחה של חללי "נצר אחרון"

יהודה שטרנפלד לא היה יכול לשאת את הרעיון שנהרגו אנשים שהם שריד אחרון למשפחתם והחליט שמוכרחים שיהיה מישהו שיזכור אותם. הודות לשליחות שלו, חללי "נצר אחרון" נכנסו לספרי ההיסטוריה. אחד מהם הוא אמנון זילברשפיץ, שסרט האנימציה "שארית" מוקדש לזכרו

כשחושבים על מלחמת תש"ח, לא חושבים על רב"ט אמנון זילברשפיץ, שנולד בשם אדוארד בצפון טרנסילבניה. במלחמת העולם השנייה נשלח זילברשפיץ לאושוויץ עם הוריו, אחיו ואחותו, שם כולם נרצחו – חוץ ממנו. בסיום המלחמה הוא עלה ארצה, התאהב בשרה, נערה ירושלמית, וגויס בשנת 1948 לחטיבת גבעתי של ארגון ההגנה. ב-25 באוקטובר של אותה השנה הוא נהרג בקרב בבית גוברין. כשחושבים על מלחמת תש"ח, לא חושבים על הבחור האירופי הממושקף שמשפחתו הושמדה בשואה; כשחושבים על מלחמת העצמאות, חושבים כנראה על לוחמים "נוטפי טללי נעורים עבריים", כפי שהם מתוארים בשירו של נתן אלתרמן "מגש הכסף". הנערים העבריים, דור תש"ח, הם אלה שהקריבו את חייהם למען הקמתה של המדינה היהודית בתודעתנו.

 

 

אנדרטת נצר אחרון
אנדרטה לחללי "נצר אחרון"

 

 

ואולם, אף על פי שבזיכרוננו הלוחמים של מלחמת תש"ח הם צברים - דור תש"ח המיתולוגי – העובדות מספרות סיפור אחר. בפועל, שני שלישים מהלוחמים במלחמת העצמאות היו עולים חדשים, ומרביתם ניצולים מאירופה שהגיעו לישראל משנת 1940 והלאה. בין הנופלים במלחמה היו כ-150 שמכונים היום "נצר אחרון" - כלומר, היחידים ששרדו במשפחה שנרצחה כולה בשואה – ועם נפילתם בקרב, הסתיימה גם השושלת של משפחתם. מעבר לטרגדיה המשפחתית והאובדן של עץ משפחה שנגדע, יש לדבר משמעות נוספת: כשאין משפחה, אין גם מי שיתאבל עליהם ואין מי שיזכור אותם. וכך, עד 20 השנים האחרונות, היו חללי "נצר אחרון" לנשכחים, בלתי-ידועים ונעדרי תהילה, שהוקדשה כולה למי שנטפו "טללי נעורים עבריים". וכך, לא היה מי שיזכור שהיה אדם ששמו אמנון זילברשפיץ, שגדל באירופה, חווה אסון וטראומה איומה, הגיע ארצה, התאהב בנערה ונהרג כשלחם על מולדתו החדשה. אבל עכשיו יש.

 

לא לשאול ולא לדעת

 

סרט האנימציה "שארית" נעשה במסגרת פרויקט "פנים. יום. זיכרון", מיזם ההנצחה של בית אבי חי שמתקיים זה עשור. מדי שנה בשנה ביום הזיכרון מוקרנים סרטי אנימציה חדשים שמאפשרים מעין הצצה לחיים שנקטעו. הם מנציחים רגעי זיכרון אינטימיים מעולם שחרב, רגעים שקיבלו משמעות ומעמד מיוחד מתוך החורבן הזה. משפחות הנופלים שותפות לתהליך היצירה, והגיבוי שלהן הכרחי למימושו. בסרט על אמנון זילברשפיץ הנסיבות היו שונות. יוצרי הסרט, עופר וינטר ושמעון אנגל מסטודיו דוב אברמסון, מספרים שאכן, בניגוד לעבודה על סרטי הנצחה אחרים של חיילים שנהרגו בקרב, במקרה של אמנון לא היה מי שיספר מי הוא היה. "העבודה באמת הייתה מורכבת כי לא ידענו כמעט שום פרט על החיים שלו", אומר וינטר, "לא ידענו למשל איזה אוכל הוא אהב לאכול או מה היו התחביבים שלו. כל הידע עליו הגיע ממי שהייתה אז בת הזוג שלו".

 

למרות האתגר שביצירת סרט על אדם שלא נשאר כמעט איש שיכול לספר עליו, וינטר ואנגל אומרים שהם גם מרגישים שקיבלו זכות גדולה להנציח אדם שלא השאיר אחריו משפחה. "מבחינתי, האפשרות לספר סיפור של מישהו שהוא נצר אחרון, האפשרות להחיות את הסיפור הזה, יש בה המון אמפתיה והרבה נקודות לחיבור", אומר אנגל.

 

מי שאפשר במידה רבה לשני האנימטורים ליצור סרט לזכרו של לוחם "נצר אחרון" הוא יהודה שטרנפלד, שנולד ב-1927 בלודז' שבפולין ונפטר בישראל בשנת 2021. שטרנפלד הגיע לארץ שריד יחיד מכל בני משפחתו, שמנתה שבע נפשות. כולם פרט לו הושמדו בשואה. הוא התגייס לפלמ"ח ולחם במלחמת העצמאות, השתחרר, התחתן, הביא ארבע בנות לעולם ועבד כטכנאי מים. על השואה ועל המלחמה הוא לא דיבר.

 

 "בבית לא דיברו על השואה בכלל, ואנחנו לא דיברנו ולא ידענו כלום. הוא לא סיפר, ואימא שלנו לא הרשתה לשאול, כדי שלא יתרגש ויקרה לו משהו", מספרת בתו, עפרה צוק. "ככה את מתרגלת שאסור לשאול, וזהו – נגמר הסיפור. זה גם נוח לא לשאול ולא לדעת".

 

כך התנהלו החיים בבית משפחת שטרנפלד במשך רוב השנים. אלא שבשנת היובל למדינה, בערך עם יציאתו של שטרנפלד לפנסיה, הכול השתנה. "הוא נסע אז לטקס בקרית ענבים, ורפול נאם שם. הוא דיבר על כך שבמקום הזה נהרגו אנשים שהם שריד אחרון למשפחתם, וזה נכנס באבא שלי כמו דיבוק. זה היה כמו גפרור שהצית הכול", מספרת צוק. "הוא החליט שחייב להיות מישהו שיזכור את הבחורים האלה; לא יכול להיות שאף אחד לא יזכור אותם. זה פשוט לא הניח לו. הוא הרגיש שגם להם יכולה הייתה להיות משפחה, שהם לא זכו למה שהוא זכה".

צוק ואחותה, אורנה ענבר, מספרות שכאשר אביהן לקח על עצמו את המשימה להזכיר ולזכור את החללים במלחמה הראשונה שאין מי שיזכור אותם, לא היה לו קל לשכנע אנשים רבים שמדובר בנושא חשוב, והן עצמן חששו שהוא לא יצליח. מה כבר יכול אדם אחד לעשות אל מול זיכרון לאומי של מלחמה שהסתיימה לפני 50 שנה? "היה בהתחלה קשה מאוד לקבל משהו מהמערכת", מספרת ענבר. "אפילו את שמות הנופלים הוא קיבל בפעם הראשונה מרפול, שעזר לו להשיג את השמות. יום אחד הגעתי הביתה וראיתי רשימות עם שמות בבית, ואז הוא סיפר לי שהוא התחיל להתעסק בזה".

 

אבל שטרנפלד לא ויתר. הוא יצר שיתופי פעולה עם בתי ספר וישיבות כדי ליצור מצב שבו יקראו קדיש על כל אחד מהנופלים שהיו נצר אחרון למשפחתם. הפרי הגדול של עבודתו קרם עור וגידים בדמותה של אנדרטת "משבר לתקווה", שהוקמה בשנת 2001 ביער המגינים לזכרם של החללים הללו. "אני זוכרת שלא האמנו שזה יקרה. אני אספתי בטרנזיט אנשים מהקיבוץ שלי כדי שיבואו, שיהיה קהל. הנחתי שיבואו 30 איש, ורציתי שאבא לא יתאכזב", מספרת צוק. "כשהגעתי לשם, היו מלא אנשים, מלא דגלים. עמדו שם בני נוער. פתאום הבנתי את גודל המעמד ואת גודל המעשה שהוא עשה. זו הייתה התרגשות עצומה".

 

 

מאז, מסבירות בנותיו של שטרנפלד, מיוזמה פרטית של אדם אחד עם "שיגעון" לעניין, עברה הנצחתם של חללי נצר אחרון למשימה ממסדית. משרד הביטחון לקח אותה על עצמו והוא משמר אותה. "הוא ניער את האבק מהנושא הזה, ואז אחרים המשיכו", אומרת צוק. ואכן, אחרים עכשיו ממשיכים. ב"שארית", הסרט על זילברשפיץ, אפשר לראות באנימציה יפהפייה פיסה מחייו של גבר צעיר שכמעט איש לא ידע שחי אי-פעם על פני האדמה. וינטר מסביר שדווקא העבודה באמצעות אנימציה אפשרה לשניים "להחיות" סיפור שהוא כמעט סימבולי – משואה לעלייה, למלחמה. "האדם עצמו הוא ייחודי, אבל מכיוון שהוא עשה מסלול שרבים עשו, פחדנו מקלישאות ומייצוגים ויזואליים צפויים מדי", מסביר וינטר, "מה גם שיש תמיד יראה מלהתעסק בשואה במובן הגרפי שלה, שלא ליצור ייצוג ראשוני וגס מדי, לא מדויק מספיק. בסוף מה שהיה לנו חשוב הוא להראות את המסע של אמנון ומה שעבר עליו מבחינה רגשית".

 

שפת האהבה

 

בתחילת שנת 1948 חוקק חוק בישראל, ולפיו אין לשלוח בנים יחידים לחזית הקרב. עם זאת, בחוק זה לא נכללו שורדי שואה, אלא רק בנים יחידים שהוריהם חיים בארץ. ההיסטוריונית חנה יבלונקה, פרופסור אמריטה במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון, מציעה למקם את הדברים בהקשר היסטורי. "בפועל, גם בנים יחידים של בני הארץ לא שוחררו, אף שהייתה להם אפשרות להשתחרר", היא אומרת. "הייתה אז תחושה שאם כל בן יחיד ישוחרר, אז לא יישאר צבא, כך שמפקדים בשדה, בפועל, התעלמו מהחוק הזה".

נוסף על כך, מסבירה יבלונקה, החוק לא הוחל על ניצולי שואה כי המודעות לשואה ולמשמעותה לא הייתה כמו היום. "לא היה זמן להתעסק בפסיכולוגיה של ניצולי השואה - לא לניצולים ולא לאנשי היישוב. למי היה זמן להתעסק בהיבטים פסיכולוגיים בזמן מלחמה שהייתה באמת קיומית", היא אומרת. "גם השורדים עצמם רצו להילחם על הארץ, מתוך תחושה שזה יוריד להם את תחושת ההשפלה שהם עברו במשך שש שנים. הייתה תחושה שיש ארץ חדשה שבה אפשר להתחיל חיים חדשים, ואנחנו מתחילים בה חיים בתור מי שנלחמים על המקום הזה. התרומה שלהם בלחימה באמת הייתה פנומנלית".

 

בסרטם של וינטר ואנגל יש דגש משמעותי על השפה העברית ועל למידתה. אנחנו רואים איך אמנון פוגש את אהובתו, שרה, והיא מכניסה אותו אל העולם דרך האהבה והשימוש בשפה העברית. היא מלמדת אותו איך לדבר, איך לתת שמות לדברים. יבלונקה, שמייחסת לשפה אף היא חשיבות מרבית, אומרת שדווקא בהקשר הזה הכוחות הישראלים נערכו, באופן יחסי, לקליטת העולים. "הצבא אפילו הוציא חוברת שנקראה 'כיצד נקבל את פני אחינו הבאים'. הוסבר שהעולים מגיעים אחרי שנים רבות של סבל, והוקמו גם יחידות ללימוד שפה כי הם לא הבינו את הפקודות ולא ידעו עברית", היא מספרת, "בצבא גם הייתה התגייסות לנושא הבדידות, כי לחיילים שהיו בני הארץ היה לאן ללכת בחופשות, ולשורדי השואה לא היה, ולכן היה ניסיון לדאוג להם באופן בסיסי גם בהקשר הזה".

יבלונקה מסבירה שאומנם גם בשנת 1948 היו ג'ובניקים והיו משתמטים, אבל רובם הגדול של העולים רצו מאוד להתגייס. "זה היה סוג של פיצוי על ההשפלה ועל חוסר האונים בשואה. פתאום יש מקום שבו הכוח שלהם והתמיכה שלהם הם משמעותיים", היא אומרת ומסבירה שאחד הגורמים להשתלבות האדירה של ניצולי השואה במרקם החיים בישראל הוא הלחימה שלהם במלחמת העצמאות.

 

"שארית"
 


אמנון זילברשפיץ הגיע קרוב מאוד להשתלבות. הוא שרד את השואה, הוא הגיע לארץ, הוא החל ללמוד עברית ולחם במלחמת העצמאות, אבל לא זכה להיטמע ולחיות כאן. הסרט מציג אותו לכל אורכו בלבושו האירופי שאיתו הגיע ארץ. "היה לנו חשוב להראות את הפספוס הזה", מסביר אנגל. "המהלך של החיים שלו נגדע, ולכן גם בחרנו להשאיר אותו באותם בגדים; להראות איך הוא הגיע אל הסף של הדבר הזה, הסף של ההיטמעות, אבל התהליך הזה לא קרה בסופו של דבר".

 

"עד שיצרתי את הסרט הכרתי את המושג 'נצר אחרון' בתור משהו עקרוני", מספר וינטר, "אבל מעולם לא הכרתי סיפור של מישהו שהיה נצר אחרון, כי מטבע הדברים אין מי שיספר אותו. לכן, האפשרות הזאת - להכיר וללמוד את הסיפור הזה דרך העבודה על הסרט, להכריח את עצמנו לדמיין מה היה לו ומה הוא הרגיש ולנסות לעבור איתו את המסע הרגשי הזה של ציפייה ורצון כן להתחיל מחדש, עד שזה נגדע - לימדה אותי הכרת תודה. זו גם הזדמנות גדולה, לא בדיוק להמשיך את אמנון, אבל לתת לו ניצן חדש או פריחה מאוחרת כלשהי; משהו שהוא לא זכה לו בחייו".

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus