ר' חיים לוק ונירו אבוקסיס - חד גדיא

01.03.21

איך אומרים "שונרא" בספרדית? חד גדיא כפי שמעולם לא שמעתם

כותב המאמר: עקיבא סגל

חד גדיא הוא סוג של אפטר-פארטי. הוא מסיים את ההגדה בתום ערב ארוך שכלל ארבע כוסות של אלכוהול, ובמשפחות מסוימות הפיוט הזה הוא אפילו פריקת עול של ממש. גם התוכן שלו כבר לא קשור במובהק לסיפור יציאת מצרים, ואפילו לא יהודי בהכרח –יותר כמו חוכמה עממית של סבתא שמספרת לך שגלגל חוזר בעולם, ושכל טורף יהיה פעם גם בצד הנטרף. חד גדיא הוא גם החלק שכבר לא מצטט כלל ממקורות, וממילא זה שמותר לטעות בו במילים בלי שזה יהיה נורא כל כך. לכן על אף שהפיוט כתוב במקור בארמית, לא נמנעו היהודים מלתרגם אותו לשפות שונות ולשיר אותו בשפה המקומית ובסגנון המקומי שלהם; וכך קיבלנו למשל חדגדיא בבוכרית, באיטלקית, בערבית, ועוד ועוד.

הביצוע שלפנינו ייחודי לא רק בגלל השפה הספרדית, אלא גם בגלל סגנון הפלמנקו הספרדי. ליהודים ולספרד יש היסטוריה ארוכה, שנקטעה באכזריות הגירוש של כלל היהודים ביולי 1492, אימי האינקוויזיציה והעלאתם באש של רבים מאלה שנשארו מאחור כאנוסים. מאז,היהודים כמעט לא שבו לספרד. בארצות גלותם הם המשיכו לדבר את הספרדית הימי-ביניימית בגרסתה היהודית, שנקראה במקומות השונים "ספניולית", "לאדינו" או "חאכתייה". הספרדית המודרנית התפתחה בינתיים לשפה דומה אך שונה, והגזע המשותף של השפות כמו גם של העמים התפצל לענפים נפרדים ומובחנים.

והנה לפנינו ביצוע של חד גדיא בסגנון הפלמנקו שכה מזוהה עם ספרד, בשפה הספרדית המודרנית ולא בשפות היהודיות, בגרסה שיצרה זמרת ספרדייה לא-יהודייה, ומעלה מחשבות על חתול שלא רק אכל את הגדי אלא גם הכין מהצמר שלו סוודר להתנאות בו. אך אל דאגה. העמקה נוספת תגלה לנו שהפלמנקו הוא בעצם ז'אנר צועני מובהק, למעשה אוסף ז'אנרים (למשל זה שלפנינו – "טנגו-פלמנקו") שרק בעת המודרנית הפך למזוהה עם ספרד. אם כן, הסמל-לכאורה של ספרדיות אותנטית אינו פרי יצירתם של הספרדים, אלא של צוענים משולי החברה; אותם צוענים שדומים קצת לנו היהודים, וקשורים במובהק לסיפורי עם כמו זה. והלוא השיר החותם את ליל הסדר, הלילה שבו מקיים האב את מצוות "והגדת לבנך", הוא גם הרגע שבו האב אומר "לימדתי אותך כבר את כל הכתוב בספר, עכשיו בוא תשמע משהו על החיים": בדומה לצוענים שיושבים סביב מדורה ומעבירים סיפורי עם מאב לבן.

אם המוזיקה של ממלכת ספרד, זו שגירשה את יהודיה, אינה הפלמנקו ששייך בכלל לצוענים, מה היא כן? המוזיקה הקלאסית של ספרד היא המוזיקה האנדלוסית, שגלתה יחד עם המוסלמים והיהודים מספרד לצפון אפריקה. היהודים והערבים גם יחד המשיכו לבצע אותה ולפתח אותה שם, וכיום בישראל יש לפחות שלוש תזמורות שמתמחות במוזיקה מוזיקה זו, היהודית כל כך. בביצוע שלפנינו מבצע הרכב אנדלוסי גדול, עם כלי הנגינה הערביים, את הגרסה הצוענית-ספרדית של חד גדיא. נירו אבקסיס, מוזיקאי ירושלמי ממוצא מרוקאי שלמד פלמנקו בספרד, שומר בשירה ובנגינה שלו את מקצב הפלמנקו התוסס, אך הסאונד שנוצר משילוב הכלים האנדלוסיים-ערביים מעניק לבוש חדש לשירת הפלמנקו, כמו מדגים את המסע הארוך של השיר – מספרד למרוקו וממרוקו לישראל.

 

אולם בגרסה הצוענית-ספרדית הזו לחד גדיא יש פחות בתים מאלה של השיר המקורי שבהגדה; מי שיצרה את הגרסה הזו, זמרת הפלמנקו אסטְרייה מורנטה (Estrella Morente), בחרה לעצור אחרי שהמים כיבו את האש. דהיינו – אין שוחט, אין מלאך המוות, ואין אלוהים. זה שיר עממי שנעצר במגבלות הטבע. ואילו השיר המקורי בארמית זכה להיכנס להגדה רק כי הוא מראה שהגלגל לא סובב בעולם עד הסוף – יש סיום לסיפור הזה, הסיום שבו אלוהים שוחט את מלאך המוות ומסיים את כל סאגת הסבל שבעולם. בביצוע שלפנינו מסיים ההרכב לשיר את השיר הצועני-ספרדי כפי שיצרה אותו מורנטה, ואז נכנס הפייטן ר' חיים לוק ומשלים את הבתים החסרים בשירה אנדלוסית, במקצב המרוקאי המוכר, ראשית בארמית ולאחר מכן בשפה המרוקאית-יהודית. עבדים היינו לפלמנקו בספרד, ויוציאנו ה' משם אל הסגנון האנדלוסי-מרוקאי שלנו.

 

אם ננסה לגלות את שורשיה של המוזיקה האנדלוסית הזו, נגלה שהיא לא התחילה מיהודי תור הזהב בספרד. אבי המוזיקה האנדלוסית היה מוזיקאי איראני דווקא בשם זיריאב, שחי במאות השמינית והתשיעית לספירה. יפי נגינתו איים על מעמד המוזיקאים בארצו ולכן נאלץ להימלט לספרד הפלורליסטית יותר ולפתח את שירתו שם. בספרד – שאז נקראה "אל-אנדלוס" – אימצו אותה המוסלמים והיהודים, ולימים לקחו אותה איתם למרוקו. אז האם מקורה של המוזיקה הקלאסית של מרוקו שמגיעה מספרד הוא בכלל איראני? נראה שהנתיב הזה הוא אינסופי, כשנתיב ההגירה המוזיקלי מתארך לו מפרס לספרד למרוקו לישראל, כל אחד בורח ממישהו. כמו בטקסט של חד גדיא, חיפוש המקור המוזיקלי יימשך עד שיגיע לאלוהים בכבודו ובעצמו, ורק שם ייעצר...

 

בשנים האחרונות הלכה והתחדדה התפיסה שהזהות היהודית בישראל מורכבת מאוד ומלאה בשברי זהויות. הבמה שבחצר של בית אבי חי, זו שמופיעה בסרטון, אירחה לאורך השנים אינספור מוזיקאים שלהטטו בין התרבויות השונות הללו בכדי ליצור מופעים יהודיים וישראליים מגוונים ומעניינים. המקרה שלפנינו הוא דוגמה מאלפת לניסיון לייצר מופע בירושלים שבו שרים טקסט בארמית בסגנון צועני-ספרדי עם כלי נגינה אנדלוסיים ומשפטי סיום במרוקאית. זהותה של המוזיקה היהודית מפותלת ומלאת נדודים כמו זהותם של היהודים עצמם, ופיסות רבות ואף סותרות מרכיבות את הפאזל הזה. אם רובה של ההגדה עסק ביציאה ממצרים, האירוע המגבש הראשון של עם ישראל כיחידה אחת שלמה, הרי חד גדיא שבסופה הפך למקום שבו הטקסט מתפרק אל העדות השונות עם זהותן ושפתן הייחודית. אנו הצברים ירשנו מהדורות הקודמים סלט שלם של אינספור "חד גדיא"ים במגוון שפות וסגנונות. אפשר לשיר בגרסאות שונות, לערבב ולזגזג בין כמה מהן, לשחק קצת עם הטקסט והעלילה ואפילו להוסיף בתים עכשוויים כפי שעשתה חווה אלברשטיין – כל עוד אנחנו זוכרים לסיים את השיר ואת ההגדה באלוהים האחד שגובר על הכול. מה שהופך את הטקסט הזה לחשוב, הוא הידיעה שמול אלוהי ישראל כל העדות שוות והבדלי הגרסאות נעלמים לבסוף כלא היו.

 

 

 

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי

model.YTimagetest: