קרולינה ורביד כחלני - אל גינת אגוז

01.03.21

"שיר השירים" אתגר את המסורת היהודית מאז ומתמיד, שהעדיפה לפרש את דימויי התשוקה שלו כמטאפורות. אבל הבחירה לקרוא אותו דווקא בחג האביב, מעידה שהטבע והחושניות משחקים בו לחלוטין בתפקיד עצמם

אל גינת אגוז | שיר השירים
 
אֶל-גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי
לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל;
לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן,
הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים.
 
לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה,
נָלִינָה בַּכְּפָרִים, נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים.
נִרְאֶה אִם-פָּרְחָה הַגֶּפֶן,
פִּתַּח הַסְּמָדַר.
 
עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן,
הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו;
יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ
וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו.
 
 
כותב המאמר: עקיבא סגל

שיר השירים הוא הפתעה מאתגרת בלב התנ"ך; ספר שכולו שיר אהבה חושני ומלא תשוקה, שהוא חלק מכתבי הקודש. כידוע, המסורת היהודית העדיפה להדגיש בו את הרובד המטפורי, זה שמתאר את יחסי עם ישראל והקב"ה. אולם הבחירה לקרוא את פסוקי הפריחה הנהדרים הללו דווקא בשבת חול המועד פסח, חג האביב, מעידה שהמסורת בכל זאת קראה את הטקסט גם כפשוטו. התזמון שלו עם חג הפסח – עת גינות האגוז (אגוז המלך) מרהיבות, הגפן פורחת והרימון מנץ – נוטעת אותנו בפשט הכתוב, גם אם תוך כוונה למשמעויותיו הנסתרות.
מטבע הדברים, פסוקי התשוקה הללו שימשו מקור השראה לפייטנים רבים לאורך הדורות. בבואם לכתוב את שיר האהבה בין עם ישראל לקב"ה הם נעזרו בדימויי שיר השירים, שחלקם ודאי היו נחשבים לנועזים מדי אילו כתבו אותם בעצמם ולא תוך הסתמכות על המקור המקראי. שימוש מעניין במיוחד מופיע אצל ר' שלום שבזי, גדול פייטני תימן. כשנפטר החברותא שלו, בן זוגו ללימודים, כתב עליו הרב שבזי שיר קינה ארוך בערבית בשם "יא טאיר אלבאן", ובו שילב גם את השורות העבריות הבאות: "שָׂר הַמְמֻנָּה / גִּנַּת אֱגוֹז קוּם פְּתַח נָא / לִקְרַאת יְדִידִי וּמַהֲרָה." הוא מתחבר למסורת הפרשנית שלפיה גינת האגוז היא בעצם גן העדן, ומבקש מהשר הממונה עליו שיפתח את דלתותיו לקראת ידידו הבא בשעריה.

פיוטיו הרב-לשוניים ומלאי ההרמזים של שבזי הם המרכיב העיקרי ב"דיוואן" התימני, ספר הפיוטים המפורסם שהוא מסמלי העדה ושעליו גאוותה. את הפיוטים הללו שרים בשמחות מצווה בליווי ריקוד ותיפוף; אולם בתימן רק הגברים החזיקו בדיוואן שכזה ושרו את השירים האמנותיים הללו: הנשים בתימן לא ידעו כלל קרוא וכתוב. אך גם הן שרו לעצמן; את שיריהן העממיים הפשוטים העבירו מאם לביתה, בעל פה, ושרו תוך כדי עשיית מלאכות הבית, שאיבת המים והעבודה במטבח. 

ההפרדה הזאת נשברה עם העלייה ארצה. כאן בארץ המוזיקה של בני תימן הילכה קסם על המוזיקאים המקומיים שהתלהבו מהלשון הצחה, השירה המרהיבה והקולות העוצמתיים. השירים הוקלטו והועלו על תקליטים, ולא עוד הוגבלו לאירועי שמחה של מצווה או למי שמורשה לשיר אותם באופן מסורתי. דווקא הנשים שמוצאן תימני, שנולדו בארץ או שגדלו בה מגיל צעיר – דוגמת ברכה צפירה ושושנה דמארי – היו שגרירות של התרבות התימנית והמוזיקה שלה עבור הישראלי הסקרן, ושרו את פיוטיו של שבזי מן הדיוואן בליווי של תזמורת סימפונית במקום פח זיתים ריק.

אך מיוחדת מכולן הייתה שרה לוי-תנאי בהיותה היוצרת האולטימטיבית של התרבות התימנית, זו שהביאה לקדמת הבמה בישראל לא רק את הפיוטים הרשמיים אלא גם את שירת הנשים היומיומית, העממית. בהשראת שירה זו אף יצרה יצירות מקוריות שכתבה, הלחינה, שרה, רקדה וביימה. וכך חוזרת לוי-תנאי אל פסוקי הפריחה משיר השירים ולא משלבת אותם בדימויים מתוחכמים כשל שבזי אלא מלחינה אותם כפי שהם, בלחן שובה לב שזוהר בייחודיותו ושלמותו. כצברית יוצאת תימן היא נציגת המסורת העתיקה אך גם משוחררת מכלליה הנוקשים, ויכולה לשלב זה בזה את שירת הדיוואן עם מסורת שירת הנשים. וזה בדיוק מה שעושה הביצוע שלפנינו.

בביצוע הייחודי הזה עוטפת קרולינה את השיר בהגשה בלוזית טהורה, עם קולה המלטף וסולו הגיטרה הצרוד, שופעים רוך ועדינות, חושניות של רימונים מניצים וגפן פורחת. הנה אנו נזכרים ברובד החושני כל כך, זה שכמעט נשכח בלחני שיר השירים שגדלנו עליהם. משהתרגלנו לשיר אותם כשירי ילדים עליזים, שכחנו כמה מיניים הם הסמלים הללו של פריחת האביב; ופתאום מתגלה לנו ההעזה של דוברת נשית המכריזה "יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו." בין בית לבית נכנס רביד כחלני מלהקת ימן בלוז, עם השירה התימנית הגרונית והלא-מרוסנת, ששרה לנו את מילותיו של שבזי: "שר הממונה, גינת אגוז קום פתח נא." מן העבר האחדגינת אגוז בלוזית, נשית, מלאה ניחוחות של תשוקה אביבית, ולנגדהגינת אגוז אלגורית, מסורתית, מחוברת למסורת הפרשנות הארוכה שבה גינת האגוז היא ההיכל השמור ללומדי התורה. חז"ל גילו לנו שאת שיר השירים כתב שלמה המלך בהיותו עלם צעיר ומוקסם; השיר של שבזי עוסק בסוף החיים וברגע המוות דווקא.

"לכה דודי, נצא השדה" – ממשיך השיר, "נשכימה לכרמים, נלינה בכפרים!" – צאו החוצה, הריחו את הריחות, התבשמו מיופיו של העולם! ואל מול הקריאה הזו לעזוב את עיסוקינו ולצאת אל השדה לחגוג את האהבה הזוגית, חוזר שוב הפיוט של שבזי שבו האהבה היא אהבת החבר ללימוד התורה, והפרחים המניצים נמצאים בתוך אותיות הספר. עליך להרכין את ראשך אל מול מראות הפריחה המשגעת ולהחזיר אותו אל ספר הלימוד, שכן דרכו תזכה אל הגינה האמיתית. "רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה וּמַפְסִיק מִמִּשְּׁנָתוֹ וְאוֹמֵר, מַה נָאֶה אִילָן זֶה וּמַה נָאֶה נִיר זֶה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ" (אבות ג', ז').

בחודש ניסן יש מצווה מיוחדת לברך על אילנות מלבלבים. זמן האביב הוא הפעם בשנה שבה גם התלמיד-חכם הרכון על ספרו, מצוּוה לצאת החוצה ולמצוא לו איזה עץ לברך עליו (עץ פרי כמובן, כדי שלא יהיה נראה שמקדשים את הנוי גרידא). ההעמדה בביצוע שלפנינו של אישה מול גבר, בלוז חושני מול מוזיקת קודש תימנית, פסוקי שיר השירים כפי שהם מול כתיבה פייטנית-דרשנית על בסיסם, כולם מתקיימים בהשראת המראה של גן עצי אגוז המלבלבים בפריחה מרהיבה. הבחירה הרבנית לקרוא את שיר השירים כאלגוריה בלבד, אך בה בעת לצוות לקרוא אותו בחודש ניסן דווקא, היא הבחירה להתעמק במשמעותם המטפורית-מדרשית של הדימויים של אגוז ורימון, אבל לעשות זאת דווקא בזמן שריחם של אלה מלווה אותך ברקע וחודר לאפך מבעד לחלון.

 

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי

model.YTimagetest: