אֶביתר בנאי - קרב יום

למה בעצם אנחנו כל כך אובססיביים לסיפור יציאת מצרים, והאם התשובה טמונה בפיוט המפורסם "קרב יום"?

"קרב יום": אביתר בנאי עם הלב והמעיין
 

קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה
רָם הוֹדַע כִּי לְךָ הַיּוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה
שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה
תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַת לַיְלָה

כותב המאמר: עקיבא סגל

ליל הסדר הוא בלי ספק אחד משיאי לוח השנה היהודי, ותעיד על כך העובדה שהוא נחגג באופן כה נרחב כיום במדינת ישראל, גם על ידי אלו שזנחו הרבה מהמנהגים הדתיים האחרים. יש לכך יותר מסיבה אחת: הטקס המושקע שכולל מאכלים ושירים מגוונים במיוחד, המשפחתיות החזקה שבה מתאפיין הסדר, וכמובן הסיפור המכונן והאהוב על יציאת מצרים. במשך כל הערב אנחנו מספרים בדרכים שונות ומשונות את המיתוס המכונן שלנו, אירוע יציאה מעבדות לחירות שהוא כה חזק, עד שרישומו נותר עוצמתי גם לאחר 3,000 שנה.
לא כל הטקסטים של הערב מכוננים באותה מידה. ראשית חכמה יש לחלק בין טקסטים שאומרים לפני הסעודה או לאחריה, כשדווקא אחרי האוכל מגיעה שורה ארוכה של טקסטים שיכולים להיות ארוכים ומייגעים, צפונה מהכוס השלישית. לקראת סוף ההגדה, רגע לפני "חד גדיא" ו"אחד מי יודע" העממיים והכיפיים, מגיעים שני טקסטים ארוכים וחידתיים במיוחד הבנויים לפי סדר הא'–ב': האחד כותרתו "ואמרתם זבח פסח", והשני "ויהי בחצי הלילה". הטקסטים הללו נכתבו בידי ענקי הפיוט הארצישראלי הקדום – יניי (ינאי) ורבי אלעזר הקליר, שהתמחו בסגנון הכתיבה העברי העמוס והמסובך הזה.

אולי זו בעצם הסיבה לכך שרוב הפיוטים שאנחנו מכירים ואוהבים לשיר נכתבו בחו"ל. פיוטי ארץ ישראל הקדומים(סביב המאות החמישית והשישית), מתאפיינים בהיותם ארוכים – שלא לומר מעייפים – וכתובים בעברית עתיקה וקשה במיוחד. עד לפני שני דורות היה נהוג בקהילות האשכנזים למלמל פיוטים שכאלה בהזדמנויות שונות בבית הכנסת. החסידות, שהביאה לראשונה נוכחות מוזיקלית משמעותית לתפילה האשכנזית, העדיפה ניגונים מרובי צלילים אך מעוטי מלל ולכן פחות התחברה לעולם הפיוט באשכנז שהיה מבוסס על הפיוט הישראלי הקדום, מרובה הבתים. הניגון החסידי נועד קודם כול לייצר אווירה ורגש, ולכן מעדיף את הניי-ניי-ניי על פני מלל שמפריע למטרתו העיקרית.
אולם בפיוטים שלפנינו נכונה לנו הפתעה: באמצע המלמול של הטקסטים האלה, בסוף הערב כשכולם כבר עייפים, עוצרים ושרים בקול את הבית האחרון של הפיוט "ויהי בחצי הלילה". זהו לחן חסידי שהשתמר בחצרות ברסלב אבל מיוחס לבעל-שם-טוב בכבודו ובעצמו, מייסד התנועה, והוא כה אהוב שאיש לא מוותר עליו. מה ראה הבעל שם טוב לחתוך את הבית האחרון מהפיוט הארוך ולהלחין רק אותו? הפיוט "ויהי בחצי הלילה" עוסק בגאולות שונות שהתרחשו בליל הסדר, החל מיציאת מצרים. הבית האחרון עוסק בציפיה ובייחול לגאולה הסופית של העולם, ל "יום אשר הוא לא יום ולא לילה", שבו "תאיר כאור יום חשכת לילה". והנה הגענו אל לב העניין: הרי ברור כשמש שאין סיבה אמיתית לעסוק באינטנסיביות כזאת במאורע שהתרחש לפני 3,000 שנה, אלא אם יש לו משמעות עמוקה עבורנו גם היום. בעצם, הסאב-טקסט של ליל הסדר הוא התובנה שאם נגאלנו פעם אחת, ניגאל גם פעם נוספת; הוא לא מוכרז מפורשות, אבל בתוך כל המלל שעוסק בגאולה שהייתה בעבר, הינה לנו בית אחד שמדברבצורה ישירה ומפורשת על הציפייה לגאולה הסופית שתקרה בעתיד.

"קרב יום" הוא לחן פופולרי כל-כך שהשתמר בווריאציות שונות. הווריאציה הישראלית המוכרת היא כזו שכל מילה מודגשת בה. ביצוע מובחן ביותר שלה הוא הביצוע של חנה רובינא, שבו אפשר לשמוע את הדבקות, על סף חרדה אפילו: כשאלוהים מודיע בקול רם ששלו הם היום והלילה, זה לא פיקניק. הגאולה הקודמת, ממצרים, הייתה כרוכה בהפיכת סדרי בראשית, בעשר מכות, בדם ואש ותמרות עשן; ויום הגאולה שתגיע יהיה יום אשר הוא לא יום ולא לילה, כזה שבו הסדר הטוב יישבר. רובינא היא מהדור שגדל בבתים חסידיים, מרד בהם והלך להקים עולם חדש בארץ ישראל, רק כדי לראות לאחר מכן את העולם הישן עולה בלהבות ומושמד. הניגון החסידי ששרה בזקנתה מקושר אצלה אולי לעולם האבוד שבו גדלה ושאותו עזבה, והיום שהוא לא יום ולא לילה מלא ביראה גדולה.

לעומת רובינא אביתר בנאי נולד בארץ ישראל, למשפחה שכבר עברה תהליך מסוים של היטמעות בחברה החילונית. המסרים החסידיים לא הגיעו אליו מטישים שנכח בהם בתור ילד, אלא מספרים שקרא בבגרותו ותורות ששמע; המסר שלהם ריכך את ליבו וקירב אותו אליהם. בנאי חובר כאן ללהקת המוזיקה החסידית "הלב והמעיין", בהנהגת נאור כרמי ואורן צור, שגם הם חוזרים בתשובה בהשפעת התורה החסידית. כשהם מנגנים יחד ניגון חסידי זה נובע ממקום אחר, חדש. יום הגאולה בביצוע שלפנינו הוא יום מלטף ונעים של ישועה רכה ומתוקה. הניגונים ששרים רובינא ובנאי נשמעים כמו שני ניגונים הפוכים ממש, שיושבים על שלד מנגינתי זהה. ואכן, לאורך הדורות שרו יהודים גרסאות שונות של הניגון, כשגרסת רובינא בקוטב האחד, החד ונחרד, ואילו גרסת בנאי בקוטב השני, העדין והרך.

ליל הסדר הוא חג משפחתי, שמעביר הלאה את המסורת על הגאולה משעבוד מצרים שהתרחשה לפני 3,000 שנה. אבל מתחת לפני השטח נמצאות גם הצרות שיש לנו עכשיו והציפייה לגאולה הנוספת שתבוא להושיע אותנו. בבית האחרון של פיוט אחד ארוך ולא מובן, שנדחק לסוף ההגדה, נמצאת ההזדמנות שלנו בין כל המדרשים, השירים והסיפורים, לדבר ישירות על הציפייה הזו, ולזעוק גאולה. הרגע הזה מפעיל כל אחד מאיתנו באופן שונה: כמעט כולנו שרים את השיר הזה באותו הלחן, אולם בתוך מנעד האפשרויות והגרסאות שהלחן מעניק אנחנו יכולים לעצב את תפיסת הגאולה שלנו.אלא שבשולחן הסדר לא שרים את השיר כסולו; אתה שר אותו יחד עם הדודה רבקה והאחיינית אדל, וכך נוצרת גרסה ששרה המשפחה כולה יחד, המתפללת לגאולה בדרכה שלה ובסגנונה הספציפי, מורישה את גרסת ה"קרב יום" הפרטית שלה, עם המטענים השונים שמביאים הסבתא ניצולת השואה והנכד שחזר בתשובה, הלאה לדורות הבאים שלה. 

 

* תודה ליהלה לחמיש ואורי קרויזר על עזרתם בכתיבת המאמר.