סדר עולמי חדש: "סדר החירות" של ארתור וסקוב
הלילה הזה
social
facebook whatsup email tweeter
פרופ' שאול מגיד //
3.3.21
הלילה הזה
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"וסקוב, שאז היה אחד מ"היהודים החדשים" וחבר בארגון "יהודים למען צדק עירוני" בוושינגטון, אמר שהוא רצה שההגדה של "סדר החירות" תיצור אחידות – בצורת ההגדה – בין הכורח ההיסטורי של חירות יהודית ובין הדחיפות שבמהפכה השחורה בת-ימינו"
"בתגובה (לביקורות) אמר וסקוב כי "יש יהודים שכינו את סדר החירות אנטישמי. נראה לי שרק מי שמאמין שחירותם של היהודים ושל עמים אחרים סותרות זו את זו, ששנאה עצמית היא התוצר הבלתי נמנע של אהבת האחר יכול לומר דבר כזה "

סדר עולמי חדש: "סדר החירות" של ארתור וסקוב

שנה לאחר רצח מרטין לותר קינג, הגה וארגן ארתור וסקוב את "סדר החירות", שייצג יותר מכול רדיקליות יהודית חדשה שביקשה לקשור את החג היהודי למאבקים כלל עולמיים לשחרור. פרופ' שאול מגיד מנתח את המהפכנות של הסדר ושל ההגדה שליוותה אותו

יש בפסח משהו אירוני מאוד. מצד אחד, הסיפור על שחרור העבדים בני ישראל ממצרים הוא אחד מהסיפורים המאחדים והמגבשים שיש לתורה להציע. קהילות רבות, כולל הכנסייה השחורה בארצות הברית, משתמשות בסיפור כדי לבטא את היגון שבעבדות ואת השמחה שבחירות. ספרו של מייקל וולצר, "יציאת מצרים כמהפכה", מספק מבט אל מגוון הדרכים שבהן שירת סיפור יציאת מצרים בקריאות לא-יהודיות של התורה כאמצעי לדיון בשאלות של אי-צדק ושחרור. עם זאת, החוק הרבני המיושן למדי שלפיו לגויים אסור לאכול מקורבן הפסח והאיסור ההלכתי הבלתי-כתוב המונע מגויים להשתתף בסדרי פסח יהודיים הופכים את חגיגת החירות לחגיגה ליהודים בלבד המדירה כל מי שאינו יהודי.

 

שנות ה-60 המאוחרות באמריקה ידעו שינוי מעניין בזהות היהודית, שהאקטיביסט והתיאולוג ארתור וסקוב מגדיר כ"מעבר מרדיקל יהודי ליהודי רדיקלי". יהודים שנעשו רדיקלים בתרבות הנגד של שנות ה-60 החלו לאחר 1967 לחקור את היהדות שלהם ולחזור אליה, לא באמצעות שמיטת הרדיקליות הפוליטית שלהם, אלא באמצעות הפיכתה לרדיקליות יהודית רוחנית. אחד הייצוגים הציבוריים הראשונים של סוג חדש זה של רדיקליות יהודית היה סדר פסח מיוחד שנקרא "סדר החירות", שהגה וארגן וסקוב באפריל 1969. כדי ללוות את האירוע, כתב וסקוב הגדה חדשה - שהוציא לאור בשנה שלאחר מכן - "הגדת החירות".

 

הגדת החירות והסדר של וסקוב נהגו בעקבות הרצח של מרטין לותר קינג בשנת 1968. וסקוב רצה לציין את מותו של קינג בשנה שלאחר מכן באמצעות חשיבה מחדש על פסח כעל חג המסמל חופש ושחרור לכלל האנושות. וסקוב לא היה היחיד שהגדיר מחדש את פסח כחג המערב נושאים בני-זמננו של עבדות וחירות. תנועת היהדות הסובייטית שאלה את השם "סדר החירות" לצורך טקסי הפסח שלה, תוך שקיימו "סדר גאולה סמלי" באפריל 1969, כשבוע לפני האירוע של וסקוב, ובשנת 1974, פרסמה אביב קנטור זוקוף הגדה לנשים שהתבססה על "הגדת החירות" המקורית של וסקוב. ההגדה הזאת הופצה בידי ארגון "מעיין: נשים יהודיות", שארגן סדרי פסח פמיניסטיים משנות ה-90 של המאה החולפת ועד היום. כמו כן נכתבו הגדות חדשניות נוספות, לפני זו שכתב וסקו, במזרח אירופה ובקיבוצים לפני ולאחר קום המדינה, לפעמים בקרב סוציאליסטים וקומוניסטים יהודים – ובכולם ציינו את המשמעויות האוניברסליות של החג. אך "סדר החירות" של וסקוב נגע בעצב חשוף בגלל האופן שבו כלל דמויות של גויים רדיקליים בהגדה כגיבורים שנשאו את רוח החג.

 

 

וסקוב, שאז היה אחד מ"היהודים החדשים" וחבר בארגון "יהודים למען צדק עירוני" בוושינגטון, אמר שהוא רצה שההגדה של "סדר החירות" תיצור אחידות – בצורת ההגדה – בין הכורח ההיסטורי של חירות יהודית ובין הדחיפות שבמהפכה השחורה בת-ימינו.[1] ההגדה שלו מדגימה במגוון דרכים את הטיעון של "פרויקט השחרור היהודי", שלפיו הזהות היהודית מחייבת מעורבות במאבקיהן המהפכניים של כלל הקהילות. אולם במקרה של וסקוב, המעורבות הזאת התבטאה בהתאמת הטקסים היהודיים הרשמיים לרוח הסולידרית הזאת. על כך כותב וסקוב: "סדר החירות ניסה לפתח כתב קודש שיספר על היציאה לחירות של העם היהודי ועל החירות של עמים אחרים, ולא על החירות שלהם כנגד זו שלנו, או שלנו כנגד זו שלהם. כך הוא גם ציין את מרד גטו ורשה בשנת 1943 (רינגלבלום), עם ההתקוממות של הקהילה השחורה בשנות ה-60 (קינג וקליבר)..."[2].

 

ההגדה כללה התייחסויות לרבי (הנרי דיוויד) תורו, לרבי (חנה) ארנדט, לנביא (בוב) דילן ולשופט אלברידג' קליבר (פעיל שחור שיצא לגלות כמו משה. הוא ברח לאלג'יריה כדי להימנע ממאסר בארצות הברית על פעילות במסגרת ארגון "הפנתרים השחורים"). נעשו שינויים מכוונים רדיקליים בסיפור יציאת מצרים: הסיפור הועתק לאמריקה השחורה ונכללו בו מהפכנים מודרניים. כך נהפכו גיבורי היהדות המסורתיים למהפכנים בעצמם (משה הוצג כרדיקל יהודי מרדן).

 

המחאה שהפכה ללידה רוחנית

 

"סדר החירות" משך תשומת לב רבה בתקשורת. תחנת הרדיו הפרוגרסיבית WBAI בניו יורק שידרה אותו בשידור חי, וב-"Village Voice" וה-" "Washington Postנכתב עליו. כתב העת הרדיקלי "Ramparts" פרסם את הטקסט במלואו (וסקוב עשה לו עריכה נרחבת לצורך הוצאתו לאור בשנה שלאחר מכן באורך מלא). 

 

אפשר להבין כיצד פעולות אלו עוררו ביקורת מיידית. יתכן שהביקורת האכזרית ביותר הייתה הסקירה של רוברט אלטר ב-"Commentary Magazine" ב-1 בפברואר 1971, שכותרתה "מהפכנות והיהודים 2: ניכוס המסורת הדתית". מבקרים צפויים יותר, כגון העורך של "Commentary" נורמן פודהורץ, כינה את סדר החירות "תרגיל יהודי בשנאה עצמית". בתגובה אמר וסקוב כי "יש יהודים שכינו את סדר החירות אנטישמי. נראה לי שרק מי שמאמין שחירותם של היהודים ושל עמים אחרים סותרות זו את זו, שחגיגת החירות של שחורים ווייטנאמים משמעותה התנגדות לחירותם של היהודים, ששנאה עצמית היא התוצר הבלתי-נמנע של אהבת האחר, יכול לומר דבר כזה... אך סדר החירות אינו מוהל את כל ההיסטוריה היהודית בכתב קודש אוניברסלי, אלא הוא מה שניתן לכנות "רב-מופעים", בהתאם לצורה ולתוכן של סדר יציאת מצרים..." [3]במקום אחר מבהיר וסקוב את עמדתו בצורה בהירה יותר: "יהודים רדיקלים אינם יכולים, בין שכאסטרטגיה ובין שכעיקרון, להתעלם מנושאים המשפיעים על מי שאינו יהודי."[4]

סדר החירות היה ביטוי מוקדם של מה שנהפך בשנות ה-70 להערכה מחדש, ממוסדת יותר, של הטקסים היהודיים בתנועות "חבורה" ו"חידוש היהדות". הוא גם שיחק תפקיד מרכזי בהעלאת הפופולריות של תנועת היהדות הסובייטית. עם זאת, עד לשנות ה-70, הרוח הפוליטית הרדיקלית שמאפיינת את סדר החירות פינתה את מקומה לנושאים רוחניים של עידן ה-New Age. המחאה הפוליטית נהפכה ללידה רוחנית. 

 

540px-Reb_Arthur_Waskow
מעבר לחוויה היהודית. וסקוב

 

 

במבט על סדר החירות של וסקוב לאחר חצי מאה, אפשר לראות שלא תם ניסיונו הנועז להרחיב את פסח אל מעבר לגבולות החוויה היהודית באמצעות הפיכת הדמויות האיקוניות של ההגדה, כגון רבי עקיבא וחבר מרעיו, ללוחמי חופש שחורים, לרדיקלים פוליטיים ולאמנים. מרגע שנגדיר מחדש את היהדות כתבנית למאבק למען צדק וחופש באופן כוללני יותר, הטקסים והכתבים שלה יגיעו לא רק ליהודים. החוויה היהודית, אף שהיא מובחנת, אינה חוויה אנושית ייחודית לגמרי, ולכן המסר שלה פורט גם על מיתריהם של רדיקלים המחפשים להפיל את כל הפרעונים בהיסטוריה האנושית. הביקורת החריפה על סדר החירות של וסקוב ב-1969 רק מאששת את המתח שחשים היהודים בנוגע לגורלם ולהשלכותיו על האנושות כולה. וסקוב רצה לקחת את הסדר ולהעניק אותו כמתנה לכל העמים הסובלים. סדר החירות הראשון נערך במרתף של כנסייה בוושינגטון די. סי., ונכחו בו יותר מ-800 איש, רובם לא-יהודים, ורבים מהם רדיקלים פוליטיים. המעבר מרדיקלים יהודים ליהודים רדיקלים החל ממש באותו ערב באפריל 1969. סדר הפסח ההוא היה הטקס הראשון שלו. 

 

שאול מגיד הוא פרופסור ללימודי יהודית במכללת דארטמות ועמית מחקר בכיר ע"ש קוגוד במכון שלום הרטמן בצפון אמריקה. הוא אף משמש עורך ב-"Tablet Magazine". הוא כתב ספרים ומאמרים רבים, ובהם ספרו "מאיר כהנא: החיים הציבוריים והמחשבה הפוליטית של רדיקל יהודי אמריקאי", שעומד לצאת לאור ב-Princeton University Press  בסתיו 2021.

 

[1] וסקוב, "הגדת פסח רדיקלית", Ramparts 7 (אפריל 1969)

[2] וסקוב, "The Bush is Burning (New York, 1971), 20

[3] Ibid. 20

 

[4] Ibid, 96.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus