יש גבול
כולנו עבדים
social
facebook whatsup email tweeter
אלחנן ניר //
11.3.14
כולנו עבדים
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

יש גבול

השמועות על מות אלוהים היו מוקדמות. הרב אלחנן ניר, משורר ועיתונאי, מנסה להתחקות אחר סוד המשיכה של הדתיות הקשוחה והבלתי מתחנפת, זו שהביסה את הקשקשת הניו-אייג'ית

א. ניטשה טעה     
אלו היו לא רק ההמונים בהלוויית הרב עובדיה יוסף לפני חודשים ספורים, וגם לא רק ריבוי האמנים שחוזרים בתשובה, לומדים תורה ומתקרבים לקיום המצוות, אלא בעיקר תחושה שיש משהו שאף חורג מכך. תחושה של מהפך: פתאום הדתיות, שבמהלך המאה ה-20 נותרה לה באוויר מלאת מבוכה, מלקקת את פצעי ההכרזה על מות האל וחוסר הרלוונטיות של הכפיפות הדתית, יצאה מהשוֹק. ולא זו בלבד שהיא נחתה על ארבע רגליים, אלא עומדת עליהן בבטחה מרשימה ומציעה אלטרנטיבה הקוסמת לרבים הניצבים מחוץ לה.

הדתיות, אם כן, הצליחה לזקוף את ראשה אחרי החילון והמודרניזציה, שלכאורה ייתרו את הכניעה והתפילה לכוח עליון, אחרי הסתירות בין תורה ומדע שהטריפו בעבר המוני מאמינים וגם אחרי כל ההמתנה הסיזיפית לגודו שסירב להגיע. וגם השואה, כן, השואה, ואיפה הוא היה בה. אבל אחרי כל זה, אנשים רבים מצטרפים אל חיק הדת וההצטרפות הזו כבר הופכת לזרם אדירים.


ואני, כמי שגדל בתוך החברה הזו, ואף עמוק עמוק בתוך תוך זו הרבנית, שואל את עצמי על משמעות התהליך. מה מוצאים פתאום כולם במרחב הדתי ובעיקר החרדי, במרחב הסוציולוגי המספק בעצמו או באמצעות היחצנות הגרועה שלו סיבות טובות דיים כדי להירתע מחבירה אליו.


אני שואל את עצמי מה יש בהן במצוות, בכניסה הפולשנית הזו לחיי היום-יום, בדקדוקי הדקדוקים, בעול - שבעבורם רבים משילים את כל מה שגדלו עליו בחברה החילונית, שלכאורה הכל מותר בה, ועוטים על עצמם את תרי"ג המצוות, ריבוי דקדוקי חז"ל ופסקי הראשונים והאחרונים.

והדברים מתחדדים אל מול קרבות הבלימה החינוכיים שנעשים בתוך החברה הדתית המנסים בכוח לשמר את בוגרי החינוך הדתי בתוך המרחב הדתי, בניגוד לרצון של חלקם פשוט לעשות מה שבא להם. לחיות בלי שנכנסים להם שלוש פעמים ביום לחיים. להיות עצמאיים. לגמרי. והנה דווקא מבחוץ נוהרים רבים, ואחוז אנשי היצירה שבהם רב כל-כך.

 

ב. גילוי המשפחתיות       

כדי לאבחן נכון את סיבת הצונמי הדתי הזה יש לעצור מעט את הריצה ולהודות בפה מלא כי האלטרנטיבה שהדתיות מציעה היום איננה אלטרנטיבה תיאולוגית. להפך. לא פעם מביך אותי עד כמה רדודה (כמעט) כל ההגות הדתית האפולוגטית שנכתבת בשנים האחרונות, מהסוג שמנסה להוכיח שיש בורא לעולם, שהרי לא הגיוני שהוא נברא לבד ושהמצוות הם כמו הוראות הפעלה למכונת כביסה חדשה, ועד כמה היא עדיין לועסת טיעונים שדומני שכבר אבד עליהם הכלח. או במילים אחרות, גם אם הם נכונים - הם לא רלוונטיים, כי הם אילוסטרציה לדבר עצמו.


והדבר עצמו הוא תחושת הביתיות שבדתיות, התחושה שאני חלק ממשהו קרוב, משהו שהוא שלי. הדתיות מעניקה הקשר, מעניקה קהילה ומרחב חברתי. ובעיקר: משפחתיות. ובשל  הדברים הללו בדיוק נוהרים אליה.

חשוב להבין: אלו הן הצעות קיומיות מאוד, ודווקא אחרי הפנמת האקזיסטנציאליזם שגרס כי הקיום קודם למהות – מתורגמת האמירה הזו לקיום, למעשה, לדתיות המעניקה יציבות מעצם היותה שמרנית, מעצם הליכתה המדודה האטית, המהוססת, כשעל גבה משקל עשרות הדורות שקדמו לה.


וכך, אחרי שהכל קרס, שהזהויות המסוכסכות גזרו על השותפים בהן בדידות, שהתשתית של ההומו ספיינס החי עם בני אדם נוספים הלכה והתחללה, הגילוי הוא בדמות המשפחתיות. ומשפחתיות הולכת אצל מרבית בני האדם במשולב עם יצירת גבולות, ובדתיות במשולב עם הגבולות ההלכתיים ובחשדנות המסורתית.

 

ג. מבוא לחופש גדול        

אמרתי חשדנות. בניגוד לרוח הניו-אייג', לליין peace and love ולחיבור אל העצמיות ואל הלב, אל הקארמה האלוהית שבתוכך - ההלכה משדרת חשדנות. נעשה ואחר כך נשמע מה יש לך לומר. הספיריטואליות נטולת העול אינה משכנעת את היהודי המסורתי. הוא מחויב לתת דין וחשבון על מה שהוא אוכל, יותר מעל מה שהוא חושב; הוא מחויב ללכת עם ציצית יותר מאשר לדון ולבאר את משמעויותיה העמוקות.

ודווקא בפרגמטיות הזו, שלא פעם מקוממת מאוד את מי שמתקרב אליה מבחוץ, מונחת האפשרות ליציבות שהיא מעבר למצב רוח או לשלב זה או אחר על ציר הביוגרפיה. בפרגמטיות הזו מונחת האפשרות לספר סיפור.
 

בדתיות שהופכת לעובדתיות של קיום יום-יומי, נעוץ מבוא לחופש גדול, שכן היא מייצרת אורח חיים מסוים שהאדם שייך אליו למעשה וללא כל ספק ופקפוק. הוא לא מדבר עליו, דן בו, דורש עליו ומדבר אודותיו בלי סוף בימי עיון ובכנסי ערב קיציים – אלא פשוט עושה אותו. ובלי הרבה כוונה ובלי פומפוזיות – פשוט עושה. " בניגוד לרוח הניו-אייג' ולחיבור אל העצמיות ואל הלב - ההלכה משדרת חשדנות. נעשה ואחר כך נשמע מה יש לך לומר. הספיריטואליות נטולת העול אינה משכנעת את היהודי המסורתי. הוא מחויב לתת דין וחשבון על מה שהוא אוכל, יותר מעל מה שהוא חושב. הוא מחויב ללכת עם ציצית יותר מאשר לדון ולבאר את משמעויותיה העמוקות "

והפשטות העשייתית הזו מקנה מרחב ליצירה ולמפגש עם נקודות מוצא אחרות לחלוטין, אך ללא כל תחושת איום; מאפשרת עמידה ברורה המלווה בשקט פנימי וביכולת להיפגש עם הזולת השונה ללא תחושת חרדה והצורך להגן ללא הרף על אמונותיך. שכן, יש בסיס יציאה יציב, מובהק ומוגדר שדווקא חוסר האלסטיות הבסיסית שלו היא שמאפשרת לבוא ולבנות על גביו מרחב אלסטי ומאוורר.
 

ואמרתי מבוא לחופש גדול. כדי להתמודד עם חופש, עם מרחבים חדשים באמת שאינם קומבינציה חדשה של המוכר זה מכבר - אלא חדשים באמת, כאלו המלווים מטבעם בתהיות עמוקות - יש צורך בזהות ברורה ומוגדרת, בתא גלעיני של יציבות. שהרי אם לא כן, הכל בסכנת התפרקות מוחשית. וכך, דווקא הנקודה שנדמית למתבונן מבחוץ כסגירות מתחוורת בצורה פרדוקסאלית - כזו המעניקה את אפשרות הפתיחות הרדיקלית וההרפתקנית ביותר.

 

ד. שאלת האמנים       

למה, אם כן, דווקא האמנים מראים סימני איתות רבים אל עבר המסלול הדתי?  פסקה מרגשת של אתי הילסום, יהודייה הולנדית שנהרגה בשואה שכתבה את אחד מיומני הרוח העמוקים והנוקבים ביותר שנכתבו מאז ומעולם, תמחיש את הנקודה:

ty_hylsvmלבל יתנפצו כוחותיי לאינסוף רסיסים. אתי הילסום
האמת היא שאמן זקוק לאופי חזק מאוד כדי שלא יפרוץ את גבולות המוסר. כדי שלא ידרדר לתהום. אני עדיין לא מסוגלת להסביר את עצמי. ברגעים מסוימים אני מרגישה את זה ביתר שאת. את כל הרוך שבי, את כל הרגשות העזים, את ים הרגשות או אגם הרגשות או אוקיינוס הרגשות, או איך שתבחרו לקרוא לגלים האלה שגואים בתוכי, אני רוצה לשפוך, לצקת לתוך שיר קטן אחד, אלא שאני יודעת שגם לו הצלחתי בכך, מיד הייתי רוצה להשליך את עצמי לתהום, להשתכר.

 

אדם יוצר זקוק למשענת של אופי חזק, של ערכי מוסר, של אני-לא-יודעת-מה, כדי שלא יידרדר, אלוהים יודע עד לאן ומתוך איזה דחף אפל. ברגעי הפוריים והיצירתיים ביותר אני חשה איך מתעוררים בי שדים ובו בזמן אורבים לי כוחות של הרס והרס עצמי... אני מרגישה אז צורך פתאומי לכרוע על ברכיי בפינה שקטה ולרסן את עצמי ולעצור בי ולשמור לבל יתנפצו כוחותיי לאינסוף רסיסים. 
(השמים שבתוכי, ירושלים 2002, עמ' 71-72)


הרצון לפרוץ ללא הרף עלול איפוא לדרדר לתהום. ולמולם ערכי מוסר, גבולות ברורים ואפילו חיצוניים יוצרים את הריסון המתבקש. ואת כל אלו מספקת ההלכה בנדיבות, דווקא כי היא באה מחוץ לאדם. מחוץ לאדם אבל אליו, רואה אותו כאדם ולא כמלאך – "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" (תלמוד בבלי, מעילה טו, ע"ב).

בשל כך נקבעת ההלכה תוך איזונים עדינים עם המציאות, כך שלא פעם בלחץ המציאות בטלות אף מצוות מפורשות. כך למשל מבואר בתלמוד כי "משרבו הרוצחים בטלה עגלה ערופה" (תלמוד בבלי, סוטה מז, ע"ב), אותו טקס קדום שבא לכפר על רצח נטול חשודים המתבצע בתוך הקהילה. וכך גם שינויים בטבע האנושי יוצרים שינוי בהלכה, כמו גם הכבוד האנושי הנקרא בהלכה "כבוד הבריות", שכל אלו מתפקדים בשום שכלו של פוסק ההלכה הנאמן לה.
 

בשל כך מבקשים לעטות עליהם אמנים לא מעטים את עול התורה והמצוות, לכפות קצת "כלים" על ה"אורות" המרובים - כדי לייצר אי של קרקע לבל יתנפצו כוחותיהם לאינסוף רסיסים.
 

הרב אלחנן ניר מלמד בישיבת "שיח יצחק", עורך מוסף "שבת" ב"מקור ראשון" וערב שבת ב"מעריב". ספר שיריו השלישי עומד לראות אור בסדרת "ריתמוס" של "הקיבוץ המאוחד" 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus