המשך יום נעים
כולנו עבדים
social
facebook whatsup email tweeter
נועם יורן //
30.3.14
כולנו עבדים
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

המשך יום נעים

נועם יורן מצא את ההגדרה המדויקת של העבדות המודרנית: ננצל אתכם יותר ואתם תאהבו את זה יותר. ורק שלא תעיזו להוריד את החיוך מהפנים ולחשוב חיובי

בתור עמוס לתשלום בסטימצקי שמעתי את הקופאי אומר לקונה שלפניי "המשך חג שמח" (בחיי: המשך חג שמח). הביטוי המוזר הזה הוא סימפטום לדבר רחב הרבה יותר, ולכן, אם יורשה, נתעמק בו מעט. ראשית, בזרות הצורמת שלו, הניכרת בשילוב בין ביטוי מסורתי לשפת שירות לקוחות חדשה. בעבודה, לפחות בעבודתם של אנשים הבאים במגע עם קהל, אנו נדרשים היום לדבר שפה זרה. השפה הזאת ניכרת במגיפה של ברכת "יום נעים" שפשתה בשנים האחרונות, אבל מי זוכר כבר ממתי. 
 

"יום נעים" הוא תרגום של ברכה אנגלית אמריקאית נפוצה. הייבוא המצליח מאוד שלו לישראל הוא ביטוי לשאיפה הישראלית הכללית להיות כמו באמריקה. אבל בהקשר של עבודה, הוא ביטוי לשאיפה ספציפית יותר, השאיפה לחיי עסקים, ובעיקר לשירות לקוחות, כמו באמריקה. אבל נזכור את הזרות שלו: בחיי עבודה יש עובדים שנדרשים לדבר בשפה זרה, שהיא אולי ביטוי לזרות גדלה של עולם העבודה לחיים. אם ניזכר במושג מרקסיסטי, זהו ביטוי עכשווי של עבודה מנוכרת, שבה "חש הפועל אצל-עצמו רק לאחר העבודה, ובעת העבודה הוא מחוץ לעצמו".


אבל יש עוד בביטוי המוזר "המשך חג שמח". הוא מדגים גם את מגמת האזרוח הצורם של הביטוי האמריקאי. מגמה זו ניכרת היטב בביטוי הרווח "המשך יום נעים" - הגרסה הישראלית החדשה יותר לביטוי האמריקאי, שאין אפשרות לתרגמה חזרה לאמריקאית (Have a nice rest of the day). קשה כבר לזכור, אבל נדמה לי שהגרסה הישראלית הופיעה מעט אחרי שפשתה הגרסה האמריקאית המקורית. האזרוח הזה נושא כמה משמעויות, חלקן סותרות, אבל, כך נדמה לי, כולן תקפות.

  • " הוכחה טובה לכך שהחביבות העסקית היא ביטוי מוכחש של כעס נמצאת בשיטות השיטור המגוונות שנמצאו לה היום: שאלוני הערכה חברתיים, מצלמות, והשיטה הנבזית מכולן - שיטת הלקוח הסמוי, שבה אנשים המתחזים ללקוחות בוחנים את חביבותם של מוכרים ונציגי שירות "


ראשית, יש לשים לב למידה של תוקפנות הטבועה בו: הקרבה לציווי "המשך", כגון בביטוי "המשך בעבודתך, חייל". שנית, אולי טבועה בו גם דקדקנות וצייקנות: לאחל, יגידו המדקדקים, אפשר רק לעתיד, כלומר להמשך היום, ולא לכולו. שלישית, בהיפוך למשמעות הקודמת, טבועה בביטוי גם חביבות מוקצנת. "המשך יום נעים" הוא גם הקצנה של הביטוי המקורי. פירושה: הכול נעים. לא יעלה על הדעת שמשהו אינו נעים. היה לך יום נעים עד עכשיו, היתה לנו אינטראקציה נעימה, ועכשיו לך והמשך את היום הנעים שלך, רק במקום אחר בבקשה.


"העסקה גמישה"
 

מה משמעותה של המגיפה? אני רוצה להעלות השערה ולקפוץ היישר לכלכלה ולשינוי הנרחב שחל במשטר הכלכלי בישראל, כמו במקומות אחרים במערב עם עליית הניאו-ליברליזם. המשטר הכלכלי הנוכחי המתאפיין בהפרטה, בצמצום מנגנוני רווחה, בצמצום מנגנון המדינה, בהעברת שירותים של המדינה לניהול השוק, ועם כל אלה, הוא מתמחה גם בהחלשת הסולידריות החברתית.


חיי העבודה במשטר הניאו-ליברלי מתאפיינים בעיקר בחוסר ביטחון. לפני דור אפשר היה לשער שחיי עבודה מתנהלים מתוך משא ומתן בין שלוש מטרות: להפיק רווחים, להיטיב עם הלקוחות ולהיטיב עם העובדים. את המטרה האחרונה הזאת המשטר הכלכלי הניאו-ליברלי הפך ללא לגיטימית. מטרתם של עסקים היום היא להרוויח דרך שירות ללקוחות. השינוי הזה לא קרה כמובן ברגע אחד. הוא הצריך חיסול של העבודה המאורגנת, שהחל בישראל בשנות ה-80. החיסול הזה מתבטא בין השאר בדפוס העסקה חדש, המכונה בביטוי מעט יופמיסטי "העסקה גמישה". זה ביטוי יופמיסטי משום שבמבט ראשון אפשר לפרש אותו כיתרון לעובדים.


מי לא רוצה גמישות בעבודה? אבל העסקה גמישה פירושה בעיקר התנערות מאחריות לעובדים. העסקה גמישה היא העסקה לפי שיקולי הרווח של המעסיקים: חוזים זמניים, משמרות, עבודה עונתית, שעות משתנות, עבודה במשמרות, עבודה בקבלנות. על מידת חדירתם של דפוסי ההעסקה הגמישה לישראל תעיד העובדה שהיא מאפיינת היום גם את מערכת ההשכלה הגבוהה, מערכת בעלת מסורת ותיקה, המשתנה אך בקושי רב. מכללות רבות מסתמכות יותר ויותר על העסקה גמישה של מרצים מן החוץ, המועסקים למשך סמסטר או שניים (באוניברסיטאות, יש לציין, בעקבות מאבק עובדים, מצבם של המרצים מן החוץ השתפר). במכללה שלימדתי בה פעם, שבה הרוב המכריע של המרצים הועסקו דרך קבע בחוזים של ארבעה חודשים, הילכו סיפורי אימים על מרצים שבדרכם לשיעור הראשון בקורס קיבלו הודעה שהחוזה התבטל בגלל מיעוט נרשמים.

  • " המשטר הניאו-ליברלי מתאפיין בהרעה ניכרת של תנאי העבודה, ומשום כך פושה הכורח להפגין גישה חיובית. לכאורה, ההפך היה צריך לקרות: משום שמצבם של העובדים הורע, הם מפגינים יותר כעס ומרמור. אבל זה בדיוק הסוד של הכורח להפגין גישה חיובית: הוא בא במקומו של כעס שאינו זוכה לידי ביטוי "

 

מה להעסקה גמישה ולהמשך יום נעים? המשטר הניאו-ליברלי מתאפיין בהרעה ניכרת של תנאי העבודה, ומשום כך פושה הכורח להפגין גישה חיובית. לכאורה, ההפך היה צריך לקרות: משום שמצבם של העובדים הורע, הם מפגינים יותר כעס ומרמור. אבל זה בדיוק הסוד של הכורח להפגין גישה חיובית: הוא בא במקומו של כעס שאינו זוכה לידי ביטוי. או במילים אחרות: משטר עבודה נצלני, המעמיד את העובדים בסכנה תמידית, אינו יכול להתקיים מבלי שמלבד זאת גם יגרום לעובדים להפגין אהבה אליו.


אפשר לפרוט את ההיגיון הקפקאי הזה לדוגמאות קונקרטיות: מכיוון שמעמדו של העובד נתון בסכנה מתמדת, טבעי שיפגין גישה חיובית. הרי אפשר בנקל להחליף אותו בעובד חיובי יותר (במציאות של עבודה מאורגנת, לשם השוואה, הטרוניה על מקום העבודה היא עניין טקסי כמעט). זו צורה של עבדות מודרנית: ננצל אתכם יותר, ואתם תאהבו את זה יותר. זה בדיוק מה שבמסורת היהודית נקרא עבד נרצע, זה המכריז "אהבתי את אדוני", וממאן להשתחרר. אמור: אהבתי את אדוני, והמשך יום נעים.


אסור לכעוס משום שאי אפשר לכעוס
noampan
הפן-אופטיקון. פיקוח תמידי


ספרה של אווה אילוז, "להציל את הנפש המודרנית", מספק מפתח להבנת מקורותיו של היגיון העבדות המודרנית. אילוז חוקרת בספר כיצד השיח הפסיכולוגי-הטיפולי חילחל לתרבות האמריקאית לאחר שהצליח לתפוס צומת חיוני במקום העבודה ובחיי הנישואים. הכניסה של כלים פסיכולוגיים לעולם הניהול אירעה על רקע הצורך לשכך כעסים. במקום העבודה האמריקאי בעשורים הראשונים של המאה ה-20, הבעת כעס נהפכה ללא לגיטימית. היתה לכך גם סיבה עקרונית: עלייתו של התאגיד, שנמצא בבעלות אנונימית.
 

 בתאגיד המודרני הכעס איננו לגיטימי, משום שאין על מי לכעוס. מאחר שאין בו קפיטליסט, וכולם בו ממלאי תפקידים, ביטוי של כעס בתאגיד הוא מלכתחילה, במידה מסוימת, תיעול שגוי. את הצירוף הזה אפשר להבין כך: אסור לכעוס משום שאי אפשר לכעוס. בגלל הצירוף הזה אפשר להבין את השפה הטיפולית, האמפתית, שחדרה לעולם העבודה כגלגול של כעס, או כביטוי מוכחש של כעס. כך אפשר להבין גם את השפה החיובית של שירות הלקוחות: "המשך יום נעים" כביטוי של כעס שאי אפשר לבטא.

 
כך הביטוי הזה מאחד את המשמעויות הסותרות הגלומות בו: התוקפנית, הצייקנית-הדקדקנית והחביבה. הוא לא נאמר רק כדי להנעים איתנו, אלא כדי לסלק צל צלו של חשד שמא ייתכן משהו שאינו נעים. הוא גלגול של כעס, משום שהוא מבטא פוביה מכעס. את הפוביה הזאת מזהים בצורה הטובה ביותר אצל האוונגרד המהפכני של הקפיטליזם העכשווי, היחצ"נים. יחצ"נים ממעטים לחתום אימייל בפחות מאשר "יום מקסים", וכן, יש כמובן גם "המשך יום מקסים" (ואת זה הם כותבים, שימו לב, בזמן שהם עובדים, מה שמעורר תהייה: אם הכול מקסים, מדוע צריך גם לשלם להם?)

 

הוכחה טובה לכך שהחביבות העסקית היא ביטוי מוכחש של כעס נמצאת בשיטות השיטור המגוונות שנמצאו לה היום: שאלוני הערכה חברתיים, מצלמות, והשיטה הנבזית מכולן - שיטת הלקוח הסמוי, שבה אנשים המתחזים ללקוחות בוחנים את חביבותם של מוכרים ונציגי שירות. כדי לשים לב עד כמה היא נבזית, כדאי להבחין כיצד היא מגשימה את הפנטזיה על פיקוח מושלם שמישל פוקו ממקם בראשית המודרנה. בספרו "לפקח ולהעניש" פוקו מזכיר את תוכנית הפן-אופטיקון שתיכנן ג'רמי בנתהאם בשלהי המאה ה-18.


זוהי תוכנית למבנה, שלא נבנה מעולם, שיכול לשמש כבית כלא, אך באותה מידה גם כבית ספר, בית חולים או בית משוגעים. בהיקפו של המבנה תאים החשופים כולם למבט מתוך מגדל שמירה הנמצא במרכזו. במגדל חרכי הצצה שאינם מאפשרים לשוהים בתאים לדעת מתי הם נצפים ומתי אינם. זה כמובן עיקרה של התוכנית: מכיוון שהשוהים אינם יודעים מתי הם נצפים, עליהם להתנהג כאילו הם כל הזמן נצפים. כאן נמצא גם המשותף ללקוח הסמוי ולפנטזיית הפן-אופטיקון. מכיוון שכל אדם עלול להיות לקוח סמוי, העובד צריך להתנהג כאילו הוא כל הזמן נצפה. זה אמצעי פיקוח חודרני יותר מבוסים, ממצלמות ומשאלונים, שהרי בוס הוא לפעמים גם חבר, וממצלמה אפשר להתחמק. למשטר הכלכלי המחבר ניצול וחשיבה חיובית יש אפוא גם משטרה חשאית.

 

יוקר המחייה = עומק הניצול
 

במבט לאחור, היעלמות האפשרות לבטא כעס על תנאי העבודה מסבירה עובדה משונה ביחס למחאה החברתית של 2011. הדבר המוזר הוא שאירוע המחאה הנרחב והמרעיש ביותר של העשורים האחרונים, שנסב בעיקרו על ענייני כלכלה, לא נקט את האמצעי הבסיסי ביותר של פעולה לשינוי: שביתה. חצי מיליון מפגינים בכיכר, ואפילו לא יום אחד של שביתה.
 

המוזרות הזאת ניכרת גם במונח שהורישה לנו המחאה וניצב עד היום בלב השיח הציבורי על כלכלה, קרי "יוקר המחיה". גם יוקר המחיה הוא מונח יופמיסטי, ובכל אופן, במידה רבה, מטעה. הוא מניח שדברים הם יקרים, כאילו היוקר הוא תכונת טבע שלהם, או כאילו מישהו אי שם החליט להעלות את מחיריהם של דברים ולהרוויח. מה שהכינוי הזה מעלים הוא את העובדה הבסיסית שכולנו השתתפנו בייצור של אותם דברים. משום כך, השם הנכון ל"יוקר המחיה" צריך להיות "עומק הניצול".


"יוקר המחיה" אומר שציבור העובדים בכללותו מייצר סחורות, אך מקבל תמורה שאינה מספיקה לרכישת כמות הוגנת מאותן סחורות ממש. כדאי להזכיר כאן שוב את מושג הניכור של מרקס: "האובייקט שנוצר על ידי העבודה, מוצרה, מופיע ומתגלה כמהות זרה, ככוח בלתי תלוי ביוצרו". מרקס משתמש בניסוח הזה כדי להסביר כיצד בקפיטליזם התעשייתי המוקדם פועלים מייצרים הכול, אך נותרים מרוששים. הם מייצרים דברים, והדברים מתייצבים מולם כאילו היו בלתי תלויים בהם. noamprotest
בלי שביתה אחת. מחאת 2011 (פלאש90)


אותה היעלמות ממש עומדת במוקד ההחלפה של מושג הניצול, ברעיון "יוקר המחיה": כאילו הדברים יקרים כשלעצמם, ולא ביחס לשכר שמחולק לנו תמורת עבודתו בייצורם.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus