פתאום חלון לאט נפתח בחשכה

מדובר באחת הדרמות, באחת האהבות ובאחת הטרגדיות המזעזעות ביותר שאירעו אי פעם לא רק בספרות העברית, אלא גם בספרות העולמית בכלל. זהו רגע נדיר ומדהים שבו פולשת הספרות אל החיים ומטלטלת אותם באופן חסר תקדים. אני מתכוון ל"שיר משמר" של נתן אלתרמן, אחד השירים הגדולים בספרות העברית לכל הדעות (אפילו נתן זך, יריבה המר והשגוי של שירת אלתרמן, הודה בכך), ולמה שהתחולל בעקבותיו כ-12 שנים לאחר פרסומו, כשתרצה אתר, בתו של אלתרמן ונושאו של השיר, נפלה אל מותה (ועל פי הגרסה המקובלת, התאבדה), בדיוק על פי התסריט שנכתב בשיר, בנפילה מחלון דירתה התל אביבית: 

הנה הרוח יד שולחת ובלי רחש

פתאום חלון לאט נפתח בחשכה.
אמרי מדוע את צוחקת כמו פחד
אמרי מדוע את קופאת כמו שמחה?
אמרי מדוע העולם כה זר עדיין
ואש ומים מביטים בו מכל צד?
אמרי מדוע בו מפרפרים חייך
כמו ציפור מבוהלה בתוך כף יד?
אמרי מדוע את מעוף ורעד רב
כמו ציפור בחדר בחפשה אשנב?

אי אפשר לקרוא את השורות האלה בלי להצטמרר גם בגלל יופיין הטרגי הגדול, וגם, ובעיקר, לאור מה שהתרחש 12 שנה לאחר שנכתבו ופורסמו. 

בין אושר לכאב

באופן קצת מוזר, היתה לי נגיעה אישית לכל העניין הזה, שהתחילה במפגש ביני לבין תרצה אתר בדירתה בתל אביב כשנה לפני שנפלה אל מותה מחלון דירתה בספטמבר 1977. הייתי אז עורך המוסף הספרותי של היומון הכושל "היום הזה", שאותו ערך משה דיין במשך שלושה חודשים בלבד. במסגרת זו קבעתי פגישה עם אתר, בוודאי רציתי ממנה חומרים כאלה או אחרים. באתי לדירתה הצפון תל אביבית. תרצה היתה מעודנת, רזה, קצת שחופה למראה. לא מראה שופע בריאות. היא עישנה את סיגריות האסקוט הבלתי נסבלות (בעיני) בקופסה הצהובה, למי שזוכר. במהלך השיחה שאלתי אותה בת כמה היתה כשאביה כתב לה את השורות המפורסמת מתוך "שדרות בגשם" ב"כוכבים בחוץ": "אלך נא היום עם בתי הצוחקת/ בין כל הדברים שנולדו שנית". תרצה ענתה לי תשובה מפתיעה: "עוד לא נולדתי אז. אלתרמן כתב את השיר כשאמי היתה בהריון שממנו נולדתי" (ואז, לפני תקופת האולטראסאונד, הרי עוד לא ידעו איזה מין ייוולד: בן או בת). "השיר היחיד שאלתרמן כתב לי ועלי ממש הוא 'שיר משמר'", הוסיפה תרצה. אי אפשר שלא לחשוב על ההבדל העצום בין "שדרות בגשם", שיר האושר ההזוי שנכתב לפני שנולדה, לבין "שיר משמר", שיר הכאב המציאותי על הבת הממשית.

היה עוד קטע שזכור לי מאוד מהמפגש עם תרצה: ברגע מסוים נפתחה הדלת ואל הדירה פרצו שלוש דמויות קיץ מאושרות - בעלה של תרצה ושני הילדים, שחזרו מן הים. אני זוכר את ההבדל החריף בין תרצה הרעודה מעט, הרגישה, הנידפת כמעט, המעשנת אסקוט, לבין משפחתה הקיצית המאושרת, הקורנת בריאות וחופש. תרצה היתה לכודה בתוך עצמה, בתוך ייסוריה. 

כמו ציפור בחדר
זאת היתה השיחה וזה היה המפגש ביני לבין תרצה. שנה אחר כך, בספטמבר 1977, עבדתי כמשכתב בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות". בוקר אחד נמסרה לי לשכתוב ידיעה טרייה מזעזעת: "תרצה אתר התאבדה. נפלה אל מותה מחלון דירתה התל אביבית". לא יכולתי שלא להיזכר מיד ב"שיר משמר" ובאותן שורות המדברות על הבת שאינה מוצאת מנוח לנפשה ומרגישה לכודה "כמו ציפור בחדר בחפשה אשנב". הידיעה שהופיעה ב"ידיעות אחרונות", בשכתובי, דיברה על הקשר המצמרר בין "שיר משמר" ובין נפילתה של תרצה אל מותה ממש על פי אותן שורות  ב"שיר משמר", שהפכו לכעין תסריט מותה: "הנה הרוח יד שולחת ובלי רחש/ פתאום חלון לאט נפתח בחשכה". זהו החלון שתרצה נפלה ממנו בלילה ההוא, כי חיפשה מוצא לייסוריה. אגב, שיר מפורסם אחר של אלתרמן, "היציאה מן העיר", גם הוא מתוך "חגיגת קיץ", מדבר אף הוא על מה שנראה כהתאבדות וריחוף באמצעות קפיצה מחלון דירה: "אחר כך עמד וכיבה האור/ צימח נוצה, כנפיים ומקור/ על אדן החלון ניתר, עלה/ חלף על העיר כציפור גדולה". זה יכול להיחשב כתסריט משנה למותה של תרצה. 

אלתרמן התחנן ב"שיר משמר": "שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך/ שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך./ מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך/ מאבן קלע, מסכין, מציפורניים". את השיר כתב המשורר, ככל הידוע, לאחר שנסע בשליחות חירום פרטית לאמריקה כדי להחזיר לארץ את תרצה, שנקלעה שם למשבר אישי קשה.  תרצה ענתה בשיר משלה, "שיר הנשמרת": "אני נזהרת מדברים נופלים/ מאש, מרוח, משירים/ בתריסים כל מיני רוחות מכים / כל מיני עופות מדברים/ אבל אני שומרת את נפשי מהם/ וגם איני בוכה/ אני זוכרת שביקשת שאהיה ברוכה/ אני ברוכה, אני ברוכה".

להתחבר לשיר לנצח
אלתרמן מת ב-1970, וההבטחה שהבטיחה לו תרצה להישמר, כפי שביקש, ולהיות ברוכה, כפי שרצה כל כך, שוב לא היתה תקפה איכשהו. וכך עשתה בספטמבר 1977 את הלא ייאמן, כאילו לקחה את "שיר משמר" המופלא הזה והחליטה להתאבד על פיו ולהתחבר אליו לנצח. סיפור חייה ומותה הטרגי מוצפנים בשיר הזה ובחיינו לעד,  סיפור אהבה עצום וטרגי בלי גבול בין אב מופלא לבתו המופלאה: 

שמרי נפשך, לבך שמרי, שמרי נפשך,
שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך,
אולי האושר בך שוכן והוא דבשך,
דבשך החם כדמי לבך ודמעותייך,
דבשך החם והכבד והחשך - -
הערב בא. יפה ממנו אין בינתיים.
הערב בא. הוא כבר החליף את השמים.  
מנחם בן, מבקר ספרות ותרבות ב"מעריב", מחברם של כשלושת אלפי מאמרים שפורסמו בעיתונות ושניים עשר ספרים, מרבה להרצות ולהשתתף בתכניות רדיו וטלוויזיה.