משיח מהאגדות

אולי נולדתי ככה ואולי זאת תולדה של חינוך, אבל המחשבה על משיח תמיד עוררה בי רתיעה, ורתיעתי גדולה עד כדי קושי להבין את המתחולל בנפשם של המייחלים לבואו של גואל. כיסופים לגאולה אני דווקא מבינה, ולאו דווקא בהקשר למצבו הכאוב תמיד של העם היהודי. נראה שהמצב האנושי הבסיסי, שתכונותיו המרכזיות הן פגיעות, מוגבלות וזמניות, מזמין הזיות על מציאות שהיא ניגודו המוחלט. וכשהכיסופים גדולים מאוד ודוחקים מאוד ייתכן גם שהמציאות המפונטזת תיראה "אמיתית", ותקפה ומקרינה תוקף של אמיתיות -  הרבה יותר מהמצב האנושי הקיים.

 

כיסופים לגאולה בהחלט אינם מעבר ליכולת ההבנה שלי, אך הדבר שמעולם לא הצלחתי להבין הוא איך אפשר להצמיד את הכיסופים הללו לדמות של משיח אדם. אדם? אדם שיודע הכול טוב מכולם? שמבין טוב מכולנו את התוכנית הגדולה ביחס לכול, ואף יודע איך צריך להגשים אותה? בשר ודם בעל ריסים, וציפורניים, תוספתן ומעיים, שיצעיד אותי לעבר האופק הבהיר של אחרית הימים? עצם המחשבה על כך מקוממת את הנפש.

 

המחשבה מקוממת במידה כזאת שאני רוצה להאמין כי אף אם יתברר לי מעבר לכל ספק שיש תוכנית-גדולה-ביחס-לכל, דבר שכמובן אינני נוטה להאמין בו, ואף אם יתברר לי שאישיות מסוימת נועדה לממש אותה -  אסרב להעמיד עצמי לשרותה של האישיות הזאת.

 

מדוע?

" פיה ומשיח מסוגלים לשחרר את האדם ממוגבלותו, מזמניותו ומפגיעותו הבסיסית. זהו כוחם וזהו קסמם. "

נניח לאפשרות הסבירה מאוד של טעות בזיהוי. אינספור כרכים נכתבו בעניין הזה. הניסיון של האנושות עם משיחי כזב בהחלט מעלה מחשבה כי מוטב לזנוח לחלוטין את האמונה במשיח, אף אם יש בה ממש ולא לזהות את הגואל אף אם יבוא; כי אולי מוטב לוותר על האמונה רק על מנת שלא לשלם בדרך לימות המשיח את מחיר הנהייה אחר משיחי שווא.

 

מעבר לסכנת הטעות, הנפש נסלדת מעצם המחשבה על נהייה אחר מישהו בעל ציפורניים, תוספתן ומעיים. ומיד עולים דימיונות בלתי נעימים סביב השאלה כיצד עלינו לנהוג בו: לרחוץ את רגליו? לפרנס אותו? ללכת לפניו ולחצרץ? להסיעו מוקף בשיירת אופנועים?

וכשיורה לנו מה לעשות, איך נגיב? נאמר לו "כן, בוודאי, אדוני המשיח"? "לשירותך תמיד, מלך משיח. עכשיו אני רצה לבצע"?

 

משיח או לא משיח – אני פשוט לא יכולה לדמין את עצמי עושה את זה.

מה שנאמר עד כה יכול להסביר מדוע במשך רוב חיי לא הייתי מסוגלת להבין את הקסם שאנשים מסוימים מוצאים במשיח, ורק לפני שנתיים ניתן לי מפתח להבין. המפתח היה סיפור אוטוביוגרפי שכתב תלמיד שלי בביה"ס לקולנוע "מעלה", ושבו תיאר את ילדותו בתוך קהילה שהיתה שטופה באמונה משיחית.

 

הסיפור המחיש יפה את אווירת הריגוש המתמיד שבתוכה גדל המחבר: את הציפייה השמחה לאירוע ענק קרוב ומשמח מאין כמוהו; את היציאה למגרש המשחקים בהכרה שאפשר מאוד שכשתשוב ממנו תגלה שמסיבת ההפתעה העצומה בתבל כבר התחילה, שמחר אין עוד צורך ללכת לבית הספר ושסבתא האהובה עומדת לרקד על רגליה החוצה מהמחלקה לטיפול נמרץ.  

בעולם הילדות שתואר בסיפור היה מלך משיח. באותה מידה היו יכולים להתקיים בו חד קרן ושדונים, ופיות ומכשפות, שאף הם מחיים את המציאות, מרטיטים אותה וממלאים אותה בזוהר של אפשרויות קסומות.

 
צילום: יח"צ

משקראתי את הסיפור יכולתי להתקנא לרגעים במי שמסוגלים לראות יצורי פלא נחבאים בצמרות העצים, בין הדשאים ובתוך יום המחר. פיה ומשיח מסוגלים לשחרר את האדם ממוגבלותו, מזמניותו ומפגיעותו הבסיסית. זהו כוחם וזהו קסמם.

כשקראתי את הסיפור נסמכו לי פיה ומשיח, ומשנסמכו הייתי מסוגלת להבין מעט את הפיתוי שיש בדימיונות על משיח. אלא שעכשיו, עם ההבנה החדשה הזאת של ממד הקסם ושל הפיתוי, אני סבורה שאמונות כאלה מתאימות רק לימי הילדות.   

גייל הראבן היא סופרת
 

Model.Data.ShopItem : 0 6