טעות פרוידיאנית

מתחילת דרכה, לפני יותר מ-100 שנה ועד היום, התיאוריה הפסיכואנליטית, שהנה התשתית הבסיסית לכמעט כל מודל פסיכולוגי, כוללת בהנחות היסוד שלה את מבנה המשפחה המסורתי: אב זכר, אם נקבה וילדיהם הביולוגיים. מבנה זה נתפס כמבנה הנורמטיבי, שלא לומר, המבנה הבריא והנכון.

אם נכליל במושג "משפחה חדשה" את כל מה שאינו עונה על ההגדרה המסורתית, יהיו בו גירושים, נישואים שניים, ילדים מאומצים, ילדי תרומה, ילדי פונדקאות, וכמובן, משפחות חד הוריות ומשפחות חד מיניות. ברור שאין מדובר בתופעה שולית. לאור השינויים המפליגים במבנים המשפחתיים, מפליא מעט שקולה של הפסיכולוגיה כמעט אינו נשמע, ובייחוד לנוכח העובדה שהמשפחות החדשות מאתגרות באופן ישיר סוגיות ליבה של הפסיכולוגיה, כמו פיתוח הזהות המינית, יחסי אם-תינוק, תפקיד האב וכדומה.

אני מבקש להציע שלוש סיבות לשתיקת הפסיכולוגים לגבי המשפחה החדשה: אמנם מתקיים מחקר פסיכולוגי מסוים בתחום הזה וגם נכתבים פה ושם מאמרים בנושא, אך שום מודל מרכזי בפסיכולוגיה לא הרים את הכפפה כדי לשנות או לתקף את תפיסת היסוד המסורתית או לבחון אותה מחדש.

במילים אחרות, מה חושבת הפסיכולוגיה על משפחות חדשות? האם הן חריגות או שמא הן ביטוי בריא למגוון האנושי?

1. הסמכותנית: הפסיכולוגיה היא ברובה תכליתית: היא מניחה מראש כיצד נכון לאדם להתפתח ומהן המטרות שעליו להשיג במהלך חייו. אי השגה או השגה חלקית של מטרות אלה ייחשבו לחריגה התפתחותית, ומכאן קצרה הדרך לחריגה בבריאות הנפש. אמנם המהפכה הפוסט-מודרנית של המאה ה-20 לא פסחה על הפסיכולוגיה, ואפשר להבחין במעבר מרשים שהיא עושה מתפיסה אובייקטיבית, "נכונה" של האדם אל תפיסה סובייקטיבית הרואה אותו כיצור חד פעמי וייחודי, אבל בתפיסתה הבסיסית, הפסיכולוגיה היא שמרנית ומסורתית.

ייתכן שקולה של הפסיכולוגיה נותר רדום בכל הקשור להתייחסות למשפחות החדשות, התופסות מקום גדול יותר ויותר בחברה, בגלל המשקולת של הסמכותנות "היודעת": אם יביעו דעה "יודעת", בעד או נגד המשפחה החדשה, יסתבכו פוליטית וחברתית, ואם ישאירו זאת כאופציה אקזיסטנציאליסטית, שלפיה הקיום מכתיב את ההוויה בלי מודל תיאורטי, תיפגע סמכותם. בעיה. ועוד כזו המתרחשת בליבה המונופוליסטית של הפסיכולוגיה: התפתחות ילדים ומשפחה.

הדרמה האדיפלית איננה הכול. קליין 2 . השוביניסטית: הפסיכולוגיה התיאורטית נבנתה סביב שלבי ההתפתחות של בנים. בעיניו של פרויד, ההתפתחות הרלוונטית היא ההתפתחות המינית. את מיניותן של נשים הגדיר פרויד כ"יבשת אפלה". רוצה לומר: לא מכיר, לא מבין. רבות דובר על הצורך להכניס את המבט הנשי ואת הקול הנשי אל תוך הפסיכואנליזה, אך המודלים הבסיסיים עדיין חושבים "גברית".

בעיניי, המשפחה החדשה היא עניין פמיניסטי. כמעט כל וריאציה חדשה מתחילה מרצונה של אישה לממש את נשיותה, את מיניותה ואת כמיהתה לאימהות, בלי תלות בגבר בפרט או בממסד הגברי בכלל. אורית גודקאר, במאמרה "משפחות חדשות בפרספקטיבה פסיכולוגית", מזכירה לנו שהרוב המוחלט של המשפחות החד-הוריות הן משפחות של אימא אחת, והרוב המוחלט של המשפחות החד-מיניות הן של זוג לסביות. דהיינו, משפחה חדשה היא בעיקר סיפור נשי. האם המשפחה החדשה מאיימת על השלטון הגברי? משפחה היא יחידת הבסיס של חברה, וחברה פטריארכלית תלויה בשלטון הגברי ביחידות הבסיס שלה. האם הפסיכולוגיה מתעלמת מהמשפחות החדשות בגלל החרדה הסמויה מפני החלשת הקול הגברי?

3. האדיפאלית: "כולנו אדיפאליים", קבע פרויד ורצה לומר: יחסינו הסבוכים עם דמות האב הם המטריצה הנפשית הבסיסית. היא תשפיע כמעט על כל תחום בחיינו: יחסי סמכות, הסתגלות למסגרות ולחוקים, יחסינו עם אלוהים וכדומה. רק ממשיכיו (קליין, מאהלר, ויניקוט ואחרים) הציבו את דמות האם במרכז הדרמה ההתפתחותית של התינוק, אך בד בבד הדגישו למה דווקא משום כך חשיבותו של האב כה גדולה בחיי הילד: הוא מסמן את הגבולות, מציב מרווח מתאים בין האם לילד ועוד.

והנה, כיום גדלים ילדים רבים במשפחות של אימהות חד הוריות ובמשפחות של זוג אימהות, ולפסיכולוגיה אין אמירה עמוקה, חשובה וחכמה בנושא, למעט המלמול "בכל אישה יסוד גברי", או לחלופין, ההמלצה (בסתירה) "כדאי שיפגוש הרבה את סבא". עדיין לא נוצר מודל התפתחותי חופשי מהגרעין האדיפאלי.

נכון להיום, הפסיכולוגיה מגמגמת מול תופעת המשפחה החדשה, ועליה להתעורר לפני שתאבד את הרלוונטיות שלה, לפחות בכל הנוגע לתחום התפתחותם הרגשית של ילדים.

אבנר הכהן הוא פסיכולוג קליני