כשאבטה בריהון עלה לארץ מאתיופיה ב-1999, הוא השאיר את הסקסופון שלו מאחור והתכוון לקנות אחד חדש בישראל. אבל התוכניות השתבשו: כשסיפר במרכז הקליטה שהוא סקסופוניסט, לא האמינו לו. "היו שם עולים מאתיופיה שלא ידעו מה זה מקרר או מכונית, ופתאום אני מבקש סקסופון", נזכר בריהון. "הם שאלו אותי: 'איפה באתיופיה יש סקסופון?'. הראיתי להם תמונות שלי עם סקסופון וכתבה שעשו עלי בעיתון שבדי אחרי שהופעתי שם".
כל זה לא שיכנע את אנשי המרכז, והם ערכו לו מבחן. "בא אלי מישהו עם סקסופון פשוט ואמר לי: 'תפתח אותו'. פתחתי. לא היו לו פייה וחגורה. אמרתי: 'אין פייה ואין חגורה'. מתברר שהוא החביא אותן בכיס כדי לבחון אותי. הרכבתי את הסקסופון וגיליתי שהוא סתום ולא עובד. שאלתי אם הוא רוצה שאתקן אותו, והוא סירב. אמרתי לו: 'אתה יכול לסמוך עלי. בצבא, במקום לפרק נשק, הייתי מפרק סקסופון'".
בריהון, 40, יוצר קרוב לעשר שנים מוזיקה ייחודית בתוך הסצינה האמנותית בישראל. הוא מעצב ביצירתו מפגש בין מסורות אתיופיות עתיקות לבין מוזיקה ישראלית עכשווית וים-תיכונית, וכל זאת תחת מעטה סמיך של ג'אז ובלוז.
לפני כחצי שנה הוא שכר חלל בדרום תל אביב והקים בו סטודיו משלו. החלל צנוע ולא משופע בציוד רב, ומשמש אותו לחזרות ולהקלטות. עכשיו הוא רוצה לפתוח במקום מרכז הכוונה למוזיקאים יוצאי אתיופיה; ללמד אותם תווים, לחשוף אותם לסגנונות שונים ולהכיר להם מוזיקה מקומית, אבל הוא לא מצליח להשיג תמיכה מהקהילה האתיופית. "כל מה שאנחנו צריכים פה בתור התחלה זה פסנתר. אתה מכיר מישהו שרוצה לתרום פסנתר?"
חלם לנגן על סקסופון
בריהון נולד בפאתי אדיס אבבה. ליד ביתו שכן בסיסה של התזמורת הצבאית האתיופית, ואת ילדותו ליוו קולות כלי נשיפה ומצעדי תזמורת. בגיל 15 הוא ניסה את מזלו והצליח להתקבל לתזמורת הצבאית, שם למד לקרוא תווים ולנגן בכמה כלי נשיפה: תחילה ניגן בקלרינט, ואחר כך התקדם לעמדת הסקסופוניסט הנחשקת. "לפני כן הייתי מנגן על סקסופון רק בחלומות שלי. כשקיבלתי אותו לא ישנתי ולא אכלתי שבוע שלם".
סגנונה המוזיקלי של התזמורת השתנה בהתאם למעצמות שסיפקו נשק לצבא אתיופיה: כשהבריטים תרמו נשק, ניגנה התזמורת מארשים מהירים וקצביים. כשהרוסים לקחו את החסות, האינטרנציונל נהפך להמנונה הרשמי.
השירות בתזמורת הצבאית היה מסוכן, מפני שהיא נהגה לנגן מארשים בחזית כדי לנסוך מוטיבציה בקרב הלוחמים. הקריירה הצבאית של בריהון נקטעה כשהאוטובוס שבו נסעה התזמורת לאחד המוצבים נקלע למארב של כוח מורדים. 35 מחברי התזמורת נהרגו ורק שישה ניצלו. בריהון יצא בפציעה קלה יחסית: הוא ספג שני קליעים בזרועו וברגלו ושוחרר מהצבא.
בריהון לא שש לדבר על מה שקרה שם. הוא שולף דיסק ומשמיע קטע שבו הוא מנגן לזכר חבריו: יבבת סקסופון, המשלבת בתוכה נעימה אפריקאית עם נגיעות ג'אז, במין מלודיה נוגה שחוזרת על עצמה. "את זה הקלטתי בשבילם", הוא אומר. "אני מקליט המון. תמיד באים חברים ומנגנים איתי ואני מקליט הכל". על השאלה מדוע הוא אינו מפיק את האלבומים, עונה בריהון: "אין מי שישקיע. הוצאנו אלבומים רק במסגרת להקות שבהן השתתפתי".
לאחר השחרור הוא פתח בקריירה מוזיקלית באדיס אבבה, וניגן עם להקות מקומיות במועדוני לילה. עם השנים טיפח בריהון את סגנונו הייחודי על הסקסופון, הרבה בזכות עבודתו המשותפת עם הסקסופוניסט והמלחין מולטו אסטטקה, שיש האומרים כי הוא חלוץ הסגנון שנקרא "ג'אז אתיופי", מעין שילוב בין מוזיקה אתיופית למוזיקת ג'אז. רבים טוענים שהמערב נחשף לסצינת הג'אז האתיופית בזכות אסטטקה.
עבודתם המשותפת נטעה את הגרעין הראשון לסגנונו של בריהון, למרות שהוא מבקש להבהיר: "אסטטקה לא השפיע עלי ישירות. הוא מושך לכיוון הלטיני עם סמבה ורומבה בשילוב ג'אז, ואני הראשון שחיבר בין ג'אז למזרח התיכון ולמורשת היהודית-אתיופית. דרך נגינתו הבנתי שכל חיבור הוא חיבור אפשרי. באתיופיה חיים יותר מ-50 שבטים, ולכל שבט יש סגנון מוזיקלי בפני עצמו וכלי נגינה שהוא רק שלו. צריך להכיר ולאהוב אותם כדי שהשילובים האלה יעבדו עם ג'אז".
פסנתר קלאסי וסקסופון ג'אזי
ב-1999 החליט בריהון לעלות ארצה בעקבות בני משפחתו, שעלו במבצע משה ב-1985. "רציתי לעלות הרבה לפני כן, אבל התחלתי לנגן בתיאטרון הלאומי של אתיופיה ובמלון הילטון באדיס אבבה, שם היה מועדון הלילה היוקרתי ביותר במדינה. היה קשה לעזוב את הכל ולעלות לארץ שאני לא מכיר, אבל אחרי שנים רציתי שינוי".
למרות שזכה בסקסופון, הדרך להצלחה היתה ארוכה. בריהון יצא ממרכז הקליטה בנהריה וקנה דירה בבת ים. הוא לא מצא עבודה כמוזיקאי, ולכן התחיל לעבוד בניקיון מסעדה בימים ובשמירה בלילות. "ככה עזבתי את המוזיקה למשך שנה ומשהו. לא היה לי זמן למצוא עבודה במוזיקה, ישנתי רק כמה שעות ביממה ובשאר הזמן עבדתי".
עם הזמן הוא אסף סביבו כמה נגנים יוצאי אתיופיה והם ניגנו יחד בפסטיבל היין בראשון לציון. לאחר ההופעה ניגשו אליו אנשים שהכירו אותו מהמולדת הישנה, והתעניינו לאן נעלם. הם קישרו אותו אל משה בר-יודא, יו"ר עמותת מורשת יהודי אתיופיה, שהכיר את המוזיקה שלו אך לא ידע כי עלה ארצה. בר-יודא פעל מיד למען בריהון וכך נוצר שידוך בינו לבין המוזיקאי יצחק ידיד, מה שבישר את חזרתו אל עולם המוזיקה.
הקליק בין השניים היה מיידי: ידיד הביא את הצד הקלאסי שבפסנתר ובריהון את מורשתו האתיופית ואת הסקסופון. השניים הקליטו במסגרת להקה בשם "ראס דשן", על שמו של ההר הגבוה באתיופי, ושילבו ג'אז עם זמירות ופיוטים מהמורשת האתיופית. בריהון שר שירים עממיים ממזרח אפריקה ואילתר על הסקסופון. בהמשך הקליטו השניים את תפילותיהם של קסים, המנהיגים הרוחניים של יהודי אתיופיה, ושילבו את הנעימות באלבום משותף. "ראס דשן" ניגנו נעימות ממזרח אפריקה ופיוטים מזרח-תיכוניים, והלהקה הוזמנה לנגן בפסטיבלי ג'אז.
הביקורות היו נלהבות, ובהמשך הזמין בריהון קסים לאולפן והקליט עמם אלבום שלם. הקסים שרו את התפילות ברוח המסורתית והוא ניגן על הסקסופון בסגנון ג'אז. האלבום, שעתיד היה להיקרא "קסם", נגנז כמו פרויקטים רבים שהקליט בריהון, בעיקר בגלל היעדר תקציב.
"כל שנה יש לי רעיון חדש"
בריהון השתתף בפרויקטים נוספים ברוח זו, כמו בהרכב "כולומה" שהקים ב-2005 יחד עם מוזיקאים ישראלים. חברי הלהקה ניגנו ג'אז אתיופי בשילוב מקצבים קובניים ופיוטים עממיים מהקהילה האתיופית. גם ההרכב הזה הוזמן לנגן בפסטיבלי ג'אז בארץ ובעולם, ומבקרי מוזיקה רבים אהבו את הסגנון הזה. "כל שנה יש לי רעיון חדש", מספר בריהון, "אני רושם הכל על דף ומשתדל להקליט כמה שיותר עם כמה שיותר מוזיקאים מכמה שיותר סגנונות. לאחרונה הופעתי במוזיאון תל אביב יחד עם נגן הקלרינט גיורא פיידמן, ניגנו כלייזמר עם נגיעות ג'אז והשילוב עבד נהדר". בפסטיבל העוד הקרוב, שייערך ברחבי הארץ בחודש נובמבר ברחבי הארץ ייערך ב-ישתף בריהון פעולה עם נגן העוד עמוס הופמן. השניים ינגנו ויאלתרו מוזיקה ים-תיכונית בשילוב ג'אז.
בריהון חש תסכול נוכח מצבם של המוזיקאים הישראלים יוצאי אתיופיה, שנראים אבודים בסצינה המקומית ולא מבינים מדוע אינם מצליחים לפרוץ. חברות הפקה חצי-פיקטיביות, שמנצלות את מצוקתם, מפיצות בשנים האחרונות קול קורא בתקשורת המקומית לבוא ולהקליט מוזיקה באתיופיה. רבים נסעו אך רובם שקעו בחובות וחלומם נגדע.
"שלושה זמרים, חברים שלי, נסעו לאתיופיה להקליט. השקיעו 150 אלף שקל והכל הלך לפח. שאלתי: 'למה אתם נוסעים?' אמרו לי: 'לא אוהבים פה מוזיקה אתיופית'. הם חושבים שמוזיקה אתיופית זה לעשות שמח במועדון עם קלידים וקצב. הם טועים. אם רק היו יודעים תווים או מכירים את הקהל המקומי זה היה שונה.
"אני חושב שצריך שתהיה יותר מעורבות בין מוזיקאים אתיופים. כולנו פה שבט אחד, ערבוב של תרבויות. הצלחתי רק בגלל שניגנתי עם ישראלים. תמיד ידעתי שאני חייב להכיר את המוזיקה המקומית, אבל אני גם לא יכול לשכוח את המקום שממנו באתי. זו הדרך היחידה שלי לנגן".
