רק מתוצרת הארץ

דבורה לבנהרץ שליחת חב"ד בקייב, אוקראינה. אוכלוסייה: 2.5 מיליון תושבים.
יהודים: 70 אלף.  פז"מ שליחות: שמונה שנים.

זה קרה לפני כארבעה שבועות. הגעתי בשעת בוקר מוקדמת במיוחד, בשבוע ה-38 להריוני, לסניף קופת החולים כדי לבצע בדיקות מעבדה. המתנתי בסבלנות לתורי, וכשהגיע נכנסתי לאחות והגשתי לה את זרועי הימנית בשרוול מופשל. בעוד היא תרה אחר ורידיי הנסתרים וממלאת בדמי מבחנה אחר מבחנה, שמענו יחד את האיש הבא בתור משוחח בטונים גבוהים בטלפון הנייד, כנראה עם אשתו: "לא יודע, יש בפנים מישהי כבר רבע שעה!! שואבים לה את כל הדם!!". האחות הנדהמת, שמכירה אותי ויודעת מאיפה אני באה, שאלה: "גם אצלכם יש חצופים כאלה?" עניתי לה "ממש לא. לעולם לא אשמע שם משפט כזה, ובכל זאת אני מעדיפה להיות בחברת 'חצופים' כאלה פה, ולא להזדקק לשירותי הרפואה שם".

הזמן חלף לו ואני כבר 'אחרי'. ילדתי בן במזל טוב, ילדי החמישי, ו'שם' הוא מקום מגורינו בשמונה השנים האחרונות - קייב בירת אוקראינה. יצאנו, בעלי ואני, בשליחות הרבי על ידי ארגון 'צעירי חב"ד', מטופלים בתינוק בן עשרה חודשים, ובעוד שבוע נשוב עם חמישה ילדים לאחר חופשת מולדת/לידה בארץ. למרות שהתרגלנו כבר לשלג והקור בחורף ולגשם בקיץ, למנטליות, לשפה, למרחק מהמשפחה ומהחברים וכן הלאה - ללדת כנראה שלעולם לא אוכל שם.

הנצר החדש לבית לבנהרץ

בינתיים, לבני בן השבועיים כבר יש דרכון מזה שבוע, וכעת אנו ממתינים לוויזה עבורו ועורכים את הסידורים האחרונים, שכוללים בין השאר קניית משחקים בעברית וגם מאות קילוגרמים של מזון כשר, ובעוד שבוע נארוז את מיטלטלינו, שכוללים עשרות ארגזי קרטון, וניסע לנמל התעופה בן גוריון. נתפלל כרגיל שהמטען יעבור בשלמותו, שלא יפתחו לנו כל קרטון ולא ישקפו כל קופסת שימורים של מלפפונים במלח, נקווה שהילדים יחזיקו מעמד וישתפו פעולה, נביט בגעגועים מבעד לחלון המטוס לעבר אורות ארץ הקודש, נייחל לרגע הנחיתה, ננשום לרווחה לאחר בדיקת המכס האוקראיני שלא גילה את ה'צוציקים', מעדני החלב שהברחנו, נגחך לנוכח עיני המוכסים הנפערות לרווחה למראה חמישה ילדים קטנים וזוג הורים אחד, נגיע טרוטי עיניים לדירתנו, ולמחרת - נסתער שוב על עבודת השליחות.