המציאות שמעבר לחלום

מאז חורבן הבית השני בידי טיטוס ואספסיאנוס כמהו יהודים לירושלים. אין שום ספר משמעותי או יצירה יהודית מאלפיים השנים האחרונות שלא מזכירים את מקום המקדש והכותל המערבי. מבחינת אבותינו, הערגה והכיסופים אל עיר הנצח של עם ישראל היתה בגדר אובססיה ממש. הם שרו, התפללו, ציירו, ועסקו כל הזמן בהאדרתה והנצחת דמותה. לכן, אם היינו מקימים אותם לתחייה במדינת ישראל של היום ומספרים להם שחזרנו אל עיר הנצח ושכחנו אותה, הם היו מתפלצים. המחשבה שחלקים גדולים בעם ישראל חשים היום ניכור מירושלים, או לפחות תחושת ריחוק מהעיר וממקום המקדש, היתה מטריפה אותם – אם לא היתה נשמעת להם דמיונית כמו נחיתת אדם על הירח.

" כיצד התרחקנו מערש תרבותנו דווקא כשהוא נתון תחת שלטוננו הפיזי והממשי? " אלא שדווקא לקראת יום ירושלים קשה להתעלם מהאמת הפשוטה, והיא שלחלקים גדולים בעם ישראל המודרני אין קשר אל העיר. אמנם ניתן לתרץ את תחושת הריחוק הזו בשסעים החברתיים הרבים - כמו מלחמת התרבות בין חילונים לחרדים שלה היינו חשופים בשבועות האחרונים - שמאיימים היום על המדינה. אלא שגם אם נתרץ את המצב בק"ן טעמים, עדיין תרחף באוויר השאלה כיצד התרחקנו מערש תרבותנו דווקא כשהוא נתון תחת שלטוננו הפיזי והממשי.

לדעתי, את הסיבה לכך אפשר למצוא בדפוס אנושי מוכר, הידוע גם מתחומים אחרים של החיים. כמעט כל אחד שמע על זוגות שכמאורסים חיו כזוג יונים, אבל לתדהמת קרוביהם הגיעו אל הרבנות עוד במהלך השנה הראשונה לנישואיהם. המעבר ממציאות החלום והכיסופים אל סלעי המציאות הפיזית הוא טראומתי, ולעיתים מייצר משברים בלתי ניתנים לגישור. משבר מהסוג הזה קרה לחברה הישראלית עם עיר בריתו, וזאת דווקא בגלל המטען הרוחני וההיסטורי הגדול שלה.

לפעמים זה יותר מפתה. תל אביב (צילום: פלאש 90) תהליך המעבר מחלום למציאות, שמלווה את המפעל הציוני כולו, גרם לנו לראות שהארץ זבת חלב ודבש של אבותינו היא, כדברי טשרניחובסקי, "הר טרשים קרח ... גדר קו צבר רשע". בשיר אחר כתב טשרניחובסקי על ארץ ישראל: "אולי כבר איננה, ודאי ניטל זיוה", ובהמשך אותו שיר: "כבר עברנו כמה מדברות וימים, כבר הלכנו כמה, כוחותינו תמים. כיצד זה תעינו? טרם הונח לנו. אותה ארץ שמש - אותה לא מצאנו". אלא שכאן בדיוק נמצא מבחננו הגדול כתרבות וכעם. כפי שבחייו של אדם, הבגרות האמיתית היא כאשר הוא לומד לחיות, עם החלום, בתוך המציאות – כך גם בחייו של עם. הכוונה היא שבמקום להתייאש מהפער בין החלום למציאות הפיזית, לומדים לקבל את הדברים כהווייתם. אז גם מתחילים לראות את יופיים הממשי של הדברים, שעד אז נעלם מעינינו בגלל החלומות.

בערב יום ירושלים הנוכחי, נראה שזה מבחנו האמיתי של עם ישראל במדינתו המודרנית. במקום לשבת ולקונן על כיסופי העבר שהיו ואינם עוד, עלינו לממש את הזיקה והקשר ההיסטורי שלנו אל העיר באופן ממשי. הכוונה היא לא רק לתוכניות לימוד של משרדי החינוך והביטחון, אלא בהחלטה אישית של כולנו כחברה וכתרבות להתחבר מחדש אל ערש הציוויליזציה שלנו ולטייל בעיר; גם כשאנחנו לא תמיד מחוברים אל קבוצות חברתיות היושבות בה, גם כשלפעמים שפת הים של תל אביב נראית לנו יותר מפתה. דרך זו היא שתאפשר לנו, בסופו של חשבון, לראות את אותו הוד קדומים של העיר כמו שהוא במציאות. ומי יודע, אולי אנחנו עלולים אפילו להתאהב בה מחדש, כמו אבותינו.