לילה בבייקרספילד

בג'קוזי בחור ובחורה מתחבקים בין הבועות העולות והאורות העמומים. ליד דלת החדר הסמוך עומד צ'ולו נמוך, ולידו בחורה שמנמנה במיני שחור. פלג גופו העליון והצנום חשוף, ומגוון קעקועיו מוצגים לראווה, כולל הקעקוע הקבוע של שמה של חברתו או של אמו בזווית עורפו. צ'ולו הוא כינוי, לא פוגעני, לאלה שאפשר היה לכנות בעדינות כגרסת הלטינו-אמריקאים לערסים הישראלים. יש להם סלנג מיוחד, קעקוע של שם החברה על העורף, לבוש משלהם וכמובן, שיר שהצליח אז מאוד.

 
מכונת ההפתעות. האחוזים וההיגיון לא נמצאים בצד של המהמרים בה

"אז אתה עובד במשהו עם הרבה כסף", הוא שואל כשהוא מצית סיגריה לעצמו ואת זו שהרגע הנחתי בפי.

"אני בסדר.".

"יום ארוך עבר עליך, אתה רוצה אולי ליהנות?".

"ליהנות? כן, אולי", עיניו נדלקות והוא שואל, "איך אתה אוהב ליהנות?".

"לא יודע, לשתות משהו."

"אתה אוהב בחורות?".

"מי לא אוהב בחורות.", זו לא התשובה הנכונה, או אולי כן? אין לי מושג מה אני אמור להגיד כאן, ולאן אני אמור לשאוף.

"מה אתה חושב על זאת שם?", שואל ומצביע אל הבחורה שלצדו במיני השחור, שמחייכת חיוך שבצדו חסרה שן אחת לפחות.

"היא בסדר, חברה שלך?".

"כן, בערך. מוצאת חן בעיניך?".

"היא נראית טוב, כן, נראה לי, אבל האמת שאני די ממהר, אני בדיוק חזרתי והייתי רוצה להתארגן קצת."

"אוקי, אוקי, בלי לחץ, בלי לחץ, אוקי. אבל כמה אתה חושב שאתה מוכן לשים עליה?".

"לשים עליה? לא יודע, אני באמת צריך לחשוב על זה, אולי אחר כך, תן לי רגע לחשוב."

כרטיס הדלת מוכנס לכיוון ההפוך, לכיוון הנכון, אך מהר מדי, שוב הפוך והפעם סוף סוף פותח את הדלת.

"בוא נדבר אחר כך, אני צריך להתארגן קצת."

נכנס לחדר באנחת רווחה, מפעיל את המזגן ומקווה שאחר כך, בהליכה לארוחת הערב בג'נקיה הקרובה, לא יפציע שוב אותו צ'ולו קטן עם שאלות גדולות.

את הקו של בייקרספילד אני מנהל. עיירה בת 300 אלף איש שעתיים נסיעה צפונית ללוס-אנג'לס. את השכונות הגרועות אני מכיר כאן היטב, את השכונות הטובות פחות. העיירה הזו טובה אליי, רווחית מאוד. פעם בשבועיים אני מגיע לכאן ומבלה לילה במוטל; אני פוגש אנשים מפתיעים, כמו הבחור הזה, שנוסע באמריקה ומממן את הטיול בכך שהוא מסרסר בחברתו. אחרי שעתיים של מארב על חדרי, הצלחתי להתחמק מהם ולצאת אל הלילה

איסוף כספי ההימורים

בבוקר התעוררתי לחדר מקורר היטב, כי המזגן על חשבונם. בדרך כלל יש לי שעה נסיעה עד ללוקיישן הקרוב ביותר, אבל כאן התלבשתי ושתיתי את הקפה הדלוח שהציעו במשרד המוטל, לא אכלתי את מה שנראה כמאפים בני כמה ימים, וכבר מעבר לפינה חיכה לי קים בחנותו. אף פעם לא ראיתי אצלו לקוחות, אבל המכונה עשתה מאות ולפעמים אלפי דולרים בין כל שני ביקורים שלי.

בכול פעם מחדש שאל אותי קים, קוריאני מבוגר וחייכן, אם המכונה חוקית. בכול פעם מחדש אמרתי לו שהיא חוקית לגמרי ושאין לו מה לדאוג. אבל מדי פעם החדרתי למשפט סיבות קלות לדאגה ולזהירות. כדי שייזהר. " זו השיטה – אומרים להם שהמכונה חוקית לגמרי בהתחלה. אלו מהם שלא יעשו כסף ממילא ייפטרו ממנה. אלו שיעשו כסף, לאט-לאט יאבדו את העניין במידת החוקיות של המכונה הזו, שאיננה חוקית "

זו השיטה – אומרים להם שהמכונה חוקית לגמרי בהתחלה. אלו מהם שלא יעשו כסף ממילא ייפטרו ממנה. אלו שיעשו כסף, לאט-לאט יאבדו את העניין במידת החוקיות של המכונה הזו, שאיננה חוקית. הימורים חוקיים בקליפורניה רק בשמורות האינדיאניות, כפיצוי על העוול העתיק. מה שגרם לבני להציע כמה פעמים שממשלת ישראל תקים קזינו ענק ברהט. אבל הוא הציע את זה לנו, בערבי חמישי מעושנים, ולא היה לנו יותר מדי מה לעשות עם ההצעה הזו, חוץ מלומר שהיא מצוינת.

במכונה יש מאה דולר, אצל קים עוד חמש מאות, זה אחרי מה שהוא נתן למהמרים המאושרים שכן הצליחו לזכות בכסף. האחוזים לא לטובתם. ההיגיון לא לצדם. אבל זה לא עוצר אותם מלבזבז כסף על המכונה.

דיאנה, בסופר אחר, מאוחר יותר באותו היום, מבקשת שהמכונה תוסר מהחנות. היא הגיע לאמריקה לפני שמונה שנים ובזמן הזה הספיקה להתחתן עם בחור הודי, ללדת שלושה ילדים ולפתוח שתי חנויות – אחת לה ואחת לבעלה.

 
ברוכים הבאים לבייקרספילד, קליפורניה

"אבל עשית כל כך הרבה כסף, כל שבוע את עושה המון כסף", אני אומר לה והיא מספרת שמרבית הכסף הזה הוא תוצר של השעמום שלה בחנות. היא יודעת שהאחוזים לא לטובתם, וכבר קנתה לעצמה טטריס שיפיג את השעמום, ולא הפיג דבר. היא רוצה את המכונה הזו כמה שיותר רחוק ממנה.

אנחנו מגיעים להסכם חריג שבו היא תצהיר על כמות הכסף ששמה במכונה ונוריד לה את זה מהגבייה התקופתית שאני אחראי עליה. היא מרוצה וזורקת את הטטריס המאכזב לפח רגע אחרי שאני יוצא מהחנות. " בחור גדול גוף ו-ורוד פנים מדבר איתי באנגלית לא מובנת תוך שהוא צועק על אמו שבתוך הבית. הוא אומר שיקרא לבעלים של החנות שיפתח את המכונה, אבל מפציר בי שוב ושוב שאקנה ממנו פחית משקה מארגז חם ומאובק שמונח לידו. תודה לאל על התשובה "אולי אחר כך" "

דרום מערבית לבייקרספילד נח יישוב ללא שם ובו כנסיה שעל דלתה קורת עץ ממוסמרת לקיר ולדלת, כמה בתים מאובקים וחנות מכולת קטנה ומוזנחת. לפני חודש שמתי שם מכונה. באתי לראות אם היא עשתה כסף. עשרה דולרים נכנסו ודבר לא יצא. זה לא מעיד על שימוש רב במכונה. אבל זה אפילו לא העניין.

העניין הוא שכדי להגיע אל המכונה אני צריך לגשת אל הבית שממול לחנות. שם, בחור גדול גוף ו-ורוד פנים, בסוף שנות העשרים לחייו, מדבר איתי באנגלית לא מובנת תוך שהוא צועק על אמו שבתוך הבית. הוא אומר שיקרא לבעלים של החנות שיפתח אותה, אבל מפציר בי שוב ושוב שאקנה ממנו פחית משקה מארגז חם ומאובק שמונח לידו. תודה לאל על התשובה "אולי אחר כך". כל הסיטואציה הזו מזכירה לי יותר מדי סרטים שבסופם אנשים כלואים מתים במרתפים. אני חייב לצאת מכאן מהר.

בעלת החנות מגיעה ואומרת שאולי באמת אין לזה טעם, כי אין הרבה לקוחות. לא ברור אם בעיירה יש שלושים אנשים או 13. אני מעלה את המכונה לוואן, ומתכונן לצאת מיד כדי לנסות ולמצוא בית חדש למכונה. ברור שאם לא אצא מכאן מהר, ורוד הפנים מהבית ממול עלול לתפוס אותי ולהכריח אותי לקנות ממנו פחית.