חג המולד של היהודים

השעה קצת אחרי שבע בערב. חזרנו למגורים. אבי מכין ביצה מקושקשת, לימור על המחשב הנייד משמיעה מוזיקה, אני עוצם עיניים עם הוויסקי והסיגריה שעוד רגע נגמרת, לימור מתכתבת עם מישהו במסנג'ר, אבי מבשל ולוגם מדי פעם מהוויסקי שלו, שבו קרח.

למרות החג, גם היום הלקוחות כבר לא קונים דבר

אכלתי את המקושקת שהכין. הוא התיישב על המחשב לבדוק מה נסגר עם בית"ר, ולימור הלכה לחדר, להתקלח ולהתלבש. כשאבי מוצא את שחיפש, הוא נוטש את המחשב. אני מועך את בדל הסיגריה במאפרה - כוס שנלקחה, אני מניח, מסינבון.

תחושת הקלה, שריריי רפים. אני שוקע אל הספה, פותח את כפתורי החולצה, חשופה לכל רוח. התקשרו להגיד שבשמונה תהיה ישיבה, אומרת לימור.

ערב חג המולד מתחיל עתה בכל בית באמריקה, ומבחינתנו, אין לו פחות משמעות מלכל אחד מגויים אלו, אבל משמעותו אחרת. חג מולד זה הוא תום התקופה, הוא סיום אופן המחיה שלנו עד ערב זה. מה שמכרנו עד כה, מכרנו לקראת חג המולד, אבל מה יקרה הלאה? חשבנו על כך, אני ואבי, בהפסקת הסיגריה הראשונה, היחידה, שלא לוותה בדבר למעט סיגריה; לא קפה, לא מאפה. שני אנשים מעשנים ומדברים. מחר יום החופש המפורסם, זה שאחרי בלגן הכריסמס. אז מה אנחנו מתכוונים לעשות עכשיו? מחר? מחרתיים?

אמרתי שאני לא מתכוון להישאר כאן. שבעתי, נגמר לי. אני לא מאמין שינואר באמת עומד להיות - כמו שמספרים לנו - חודש רווחי. דצמבר נגמר בהפסד, אז למה אני אמור לצפות בינואר? לראש השנה הסיני שהבטיח הלל? הספיק לי להתמוטט פעם אחת בגרייט מול לפני שבועיים. נפלתי, קמתי ועכשיו צריך להמשיך הלאה.

- "אבל מה אתה כן מתכוון לעשות?"

- "אין לי מושג. אקח כמה ימי חופש, אבל לא כאן, לא עוד. אני לא מסוגל לזה יותר".

- "טוב, די", אמר אבי בצדק, באמת התחלתי להיסחף. "נחזור לעבוד".

תמה העונה

עוד ניסיונות מכירה, ולעתים לא יותר מהשתעשעות עם לקוחות שנראה שלמעט הלחוצים ביותר כבר אינם קונים דבר: הילד הבלונדיני שעובר וצועקים לו שיעצור ומיד ומסיים בקנייה של 50 דולר; הילדה המקסיקנית שאבי לקח ממנה מספר טלפון ונתן לילד הסיני שעבר שם באותו הרגע ממש, רק כדי להעביר את הזמן. סינים שאמרו שאינם יכולים לקנות וקנו, מקסיקני שקנה ב-200, אישה מתולתלת שנשארה שעה בתור. לימור עוצרת אחד בחליפה שקונה ב-200, גברת זקנה ניגשת בעצמה, ואפילו קונה. " בזמן אחר, הרבה לפני המצאת החומוס, בארץ רחוקה ורדופת מלחמות, ישבה מרים בהרי נצרת ושמעה בשורה על מה שיהפוך, בתוך קצת יותר מ-2,000 שנה למניינם, ללא יותר ולא פחות מבולמוס קניות שרק מחוגי השעון יכולים לעצור "

הפסקת סיגריה מול השקיעה שמאחורי מחסני המכירות הפונים לבית ולגינה שמול הקניון. המטוסים ממריאים, ואני מזמזם את "טרמינל לומינלט". השקיעה הרגיעה אותי. אני מבין את קצו הבלתי נמנע של יום זה. סגירה של העגלה ונסיעה אל המגורים; קצו של חג המולד, ולכן כבר אין טעם להתאמץ. מה שהיה הוא שיהיה, מה שישנו הוא שהיה, הוא שיהיה. תם היום, תמה תקופה, הגיע ערב חג המולד.

בזמן אחר, הרבה לפני המצאת החומוס, בארץ רחוקה ורדופת מלחמות, ישבה מרים בהרי נצרת ושמעה בשורה על מה שיהפוך, בתוך קצת יותר מ-2,000 שנה למניינם, ללא יותר ולא פחות מבולמוס קניות שרק מחוגי השעון יכולים לעצור, ובולמוס מכירות של בני עמה של אותה מרים ושל בנה.

התקלחתי, אנחנו לא ממהרים. כבר הגיע הסוף אז באמת למי אכפת? גם אם נגיע בזמן, ממילא יתחיל מאוחר, ואם נאחר לרגע ההתחלה, אז מה? כבר נגמר. בכל זאת יצאנו בזמן. משהו בנו לא יכול היה באמת להשתחרר.

בשמונה עדיין לא הגיעו אילת ואורי, ולא ברור מה קורה. הלכתי לשבת בסלון בדירה עם עוד סיגריה ועוד כוס וויסקי נקי וזול.

- "אתה יודע מה קרה?", שאלה לימור, שבדיוק נכנסה.

- "לא יודע, איחור רגיל".

- "נראה לך!? בדקתי, ואין לך מושג".

- "מה קרה?".

- "עזוב, אני אפילו לא אמורה לדעת".

אחרי מסע שידולים ארוך ומייגע, היא התרצתה ואמרה "שוטר עצר את אורי ואילת בדרך

לכאן, על מהירות".

- "מאיפה את יודעת?".

- "אני פשוט יודעת".

"בכל זאת."

"הלל נלחץ ואמר לי, אבל אל תגיד לאף אחד. אף אחד לא אמור לדעת."

שקר במצח נחושה

שלוש השעות הקרובות עברו בשיחות סרק, העלאת ניחושים, הכחשות ותשובות מתחמקות מצד הלל. אף אחד לא הבין, אף אחד לא ניחש. אני ולימור בילינו חלק מהזמן בדירה ושאלנו את עצמנו אם לא כדאי יהיה לארוז את הדברים לפני שאיזה שוטר יעלה על אילת ואורי ויעיף את כולנו מכאן לקיבינימט. עישנתי עוד כמה סיגריות, וכבר כאב לי הראש. לקחתי עוד שני אדוויל, שבהחלט הקלו עליי, אך תרמו לטשטושי המתגבר. רק ב-11 וחצי הגיעו אילת ואורי.

"אנחנו מתנצלים על האיחור", פתחה אילת, "אבל עכשיו דאגנו לכם. אנחנו עובדים לילות כימים, באמת. עכשיו היתה לנו פגישה כדי לפתוח שני לוקיישנים חדשים - אחד לכריות והשני לדד-סי. שני קניונים מעולים שעומדים לעשות לכולנו הרבה מאוד כסף".

שקר במצח נחושה, בלי למצמץ, בלי לחשוש, בלי להתבלבל. אף אחד לא הניד עפעף. אולי היתה זו ההקלה על הסיום, אולי ההרגל הפשוט ואולי האלכוהול שנמזג, שלא הוקל אלא בכמה קרקרים בודדים. אין יותר פיצות בישיבות החברה הדו-שבועיות, הסתיימה תקופה. 

קופסת הכאמל שלי נעלמה, עוד לפני שסיימתי אותה. התחלתי לחשוב על להפסיק שוב לעשן. אני חושב שאולי זה יחזיר אותי לאיזון, אבל אני בטח טועה.

הישיבה האחרונה מתחילה. כל הכבוד לרועי וללימור, כל הכבוד לקרין יותר מכולם וגם להוא ולהיא ולשני האלו שאתמול בוויסטה-פוינט, וגם זאת שעשתה ומכרה, ואני מוזג עוד וויסקי ומוסיף רק קובייה אחת של קרח. לא, אין סיגריות, גם זו ישיבה עכשיו, מזכיר לעצמי לאט ובשקט, מה שלא מונע משפתיי לזוז ולעצב את המילים. אני מכיר את התחושה הזאת. לאות עוטפת את איבריי, מתח שיורד ובקבוק בירה מלא למחצה נעצר בכף ידי במסעו מהיכנשהו לאי שם. " 'אנחנו מתנצלים על האיחור', פתחה אילת, 'אבל עכשיו דאגנו לכם. אנחנו עובדים לילות כימים, באמת. עכשיו היתה לנו פגישה כדי לפתוח שני לוקיישנים חדשים - אחד לכריות והשני לדד-סי. שני קניונים מעולים שעומדים לעשות לכולנו הרבה מאוד כסף'. שקר במצח נחושה "

עידן קיבל תשבוחות כשהוא ישב ליד מעיין וליד עוד מישהי מהדד-סי, ונראה שמלבד לפלרטט איתן, דבר אינו מעניינו. אילת אמרה שהוא נכס לחברה ושבלעדיו חג המולד הזה לא היה נראה כפי שהוא נראה. בעוד היא מדברת, אורי תוקע את מבטו ברצפה והלל משחק בנייד שלו. מחר הם יפטרו אותו. הוא עובד בשחור, כך שאפילו את משכורתו האחרונה לא יקבל. אבל הערב הוא כוכב.

המשך הדיבורים על "חברה שהיא כמו משפחה, חברה שהולכת לגדול, ואתם יכולים להיות אלו שינהלו אותה. אנחנו מחפשים מנהלי אזורים ואנחנו רוצים שהם יהיו האנשים שאנחנו מכירים ואוהבים...".

מצב הלום שיכר

למעט המנהלים, אף אחד לא דיבר בישיבה. לא ביקשו, ולא היה צורך. מילות הסיכום של אילת היו שעכשיו כולנו, כולל החדשים, בוגרי כריסמס, ומעכשיו הכול יהיה קל יותר, ומה שלא נבחר לעשות בחיים, פתאום ייראה קל בהרבה. הלל דיבר על אחותו שלאחר הכריסמס של לפני שנתיים, שבו עבדה, שנשארה בינואר ועשתה ארבע וחצי נקי, רק בינואר, הרבה יותר ממה שעשתה בדצמבר, נגיד. אורי אמר שהוא מאחל לכולנו שננוח כמו שמגיע לנו.

אילת, אורי והלל סיימו את הישיבה והוסיפו שוב ששווה לכולנו להישאר לינואר, שעד הראשון לינואר לא מורידים את האחוזים כי אלו עדיין ימים חזקים, שמי שיישאר ירוויח ותודה לכולנו והם אוהבים אותנו ואנחנו אנשי המכירות הכי טובים באזור, מה באזור, באמריקה.

הישיבה התפזרה לאט, האלכוהול נאסף על ידי אלו ששמו עליו יד. אנשים עזבו את הדירה לכיוונים שונים, מי לישון בחדרו ומי לאיזו מסיבה אטרקטיבית שמצא איכשהו, איפשהו.

שתיתי הרבה מדי, והדרך לדירה היתה לי קשה, ובעיקר מסובכת וארוכה. הלכתי לאט, והדרך שנמשכת בדרך כלל בערך ארבע דקות, לקחה לי לפחות רבע שעה. אף אחד לא ראה אותי; יותר טוב ככה. לא ידעתי איך אגיב אם מישהו יבוא ויגיד לי שלום, ישראלי או אמריקאי, ויראה אותי במצבי הלום השיכר.

הגעתי לדירה, הדלקתי אחת מהסיגריות שהיו בקופסה שבסלון. אפסיק לעשן בהזדמנות אחרת. הגיעו לימור ומיכל. לימור סיפרה על היום שלה באלטה דנה, מיכל עברה לדבר בטלפון עם אימא שלה. לימור ומיכל הלכו לחדרן ודיברו מעט ביניהן, אז השתרר שקט.

כ-20 דקות אחרי השקט ואחרי סיגריה וכוס ויסקי נוספת, כן, הייתי שיכור. אולי אפילו הלכתי לישון, אבל ניגשתי לחדרן של שתי אלו, למיטתה של לימור, ניערתי אותה בעדינות ואמרתי לה רק "בואי". היא התרוממה כאילו כלל לא ישנה וכמעט לא אמרה דבר מה. מבטה המופתע נעלם בתוך רגע אחד, והיא קמה ובאה. הלכנו לחדרי, שהיה ריק. תומר לא בחדר, ואינני יודע היכן הוא. סוגר את הדלת אחרינו, אחריה.

זיכרון דברים

עם אלון, חצי שנה אחר כך, בטיילת הרחוב השלישי בסנטה-מוניקה. הבטחתי שאספר עליו בהמשך, אז בינתיים תקראו את זה, וההמשך עוד יבוא בהמשך.

- "אתה יודע שאתה אידיוט", אומר אלון.

- "כבר אמרו לי את זה פעם, אבל מה הקשר עכשיו?".

- "אתה מבין שהיא בכלל לא עזבה אותך? אתה מבין שבאמת היה אכפת לה ממך? זה רק אתה".

- "היא אמרה לי שהיא עוזבת אותי, וחוץ מזה, כל הסימנים היו שם".

- "איזה סימנים ואיזה אמרה. אולי אחרי שעשית לה את המוות, אולי אחרי שלא התייחסת אליה כבר, כמו שאתה אמרת שתמיד קורה לך. אולי אז היא אמרה לך את זה, ותאמין לי שהיא רק עשתה איתך חסד. היא לקחה על עצמה את האחריות כדי שאתה תסתובב מרוצה מעצמך ונקי מאשמה. מה אני אגיד לך, בחורה זהב, אחת ששווה להתחתן אתה".

- "טוב, אתה לא מגזים בכלל".

- "זה לא אני שמגזים. אולי יום אחד תפסיק עם הדרמות שלך ותהיה מסוגל לחבק מישהי ושהיא תחבק אותך. אולי יום אחד תהיה מסוגל להסתכל למישהי בעיניים ולראות כמה שאכפת לה ממך".

- "אני פשוט לא מבין על מה אתה מדבר".

- "אני יודע, אתה לא מבין עכשיו, ולמרות כל מה שסיפרת על הארץ, אני לא מאמין שאתה אי פעם הבנת את זה".