ברוכים הבאים לעיר המלאכים

שעה היא רק זמן המעבר התיאורטי בין נקודה א' לנקודה ב'. וכפי שנאמר פעם, הזמן הוא יחסי וככל שיספק המטוס יותר שעות טיסה, כך סטיית הזמנים גדלה. מבט אל השעון מגלה שכבר אבד לו קו האורך הקודם. וכך הנחיתה באמריקה איננה תנועה על אותו מרחב מוכר, שיש אומרים שקיבל פעם את צורת הכדור, אלא היא המעבר אל הצד האחר של ההוויה. כך הדרך לאמריקה איננה דרך; היא מטוס ושעות טיסה. שינה עמומה ומיץ עגבניות, דיוטי פרי וביקורת דרכונים. ואמריקה עצמה אולי בכלל איננה? אולי אין אמריקה קיימת במרחב, אם קיימת בכלל.

 
מה צ'רלס בוקובסקי היה עושה? 

המטוס מגיח לצדה האחר של ההוויה, היכן שתדמיות וזיכרונות מסרטים ותוכניות טלוויזיה מתערבלים במקום שאיננו חבל ארץ, במקום זה, הנקרא אמריקה. לא הבנתי שום דבר בינתיים מהארץ הזאת, וכבר עברתי מעיר א' לעיר ב'. בסן חוזה לפחות ידעתי מי אוסף אותי משדה התעופה; כאן מצאתי את עצמי עומד נבוך ועייף אחרי טיסה קצרה שבה לא הצלחתי להירדם וחשבתי לאן ללכת ומה לעשות.

בשביל הרגע הזה הגעתי לארץ הזאת. מסלול החיים היה חייב להישבר. לפני כמה חודשים הייתי רגעים לפני חתונה, תואר שני, התמסדות. זה היה חייב להישבר. הייתי חייב לצאת אל התהום הגדולה. הייתי חייב לעצמי רגע אחד בחיים, כמה שעות, כמה ימים של היעדר. לא טיול עם יעד ברור, לא הירגעות, אלא נחיתה קשה בעיר הגדולה הזאת.

ערב עם צ'ארלס בוקובסקי

"מה עם פרנק? איפה פרנק? הוא כבר ירד מהחשמלית, פרנק?", שואל אותי הדוור השיכור שהתעורר עתה משנתו הרבוצה במדיו המטונפים על גרם המדרגות בכניסה לגסט האוס שבו מצאתי מיטה בחדר משותף - 20 דולר ללילה.

- "על מה אתה מדבר?". נחה עליי רוח של חמלה קטנה, ולא הלכתי משם מיד.

- "אני לא יודע, אני חושב שאני הולך להרוג את עצמי", אמר.

- "למה? מה קרה?", אני מגיש לו סיגריה ומצית גם לי אחת.

- "כולן חוזרות אליי בסוף, כולן. אני פותח להן את הפרצוף, והן חוזרות. אני יודע מה זאת אהבה. בכל הרחוב הזה, בכל העיר הזאת, אין אפילו אחד שהיה מזהה אהבה", הוא מלהג ומבטי נשלח לצדדים. הוא מדבר, מאפר על הרצפה, וכך גם אני בעקבותיו.

"ואני, אני יכול לשתות, יכול לשתות גלונים, אתה אפילו לא מבין. אתה לא יודע מה זאת

אהבה. אבל זה טוב ככה, זה טוב", הוא לוגם עוד מהבקבוק הנתון בשקית הנייר, לוגם ולוגם, הופך את השקית המלאה בבקבוק מעל פניו, ורק טיפה אחת נוזלת על עינו. הוא מנגב אותה ואת שאר פניו בשרוולו המלוכלך ושואל אותי אם יש לי משהו לשתות. אני אומר שאין לי, והוא אומר שכשאחזור אביא לו, אבל בלי קרח. הוא משביע אותי, ואני מסכים מהר, ולו כדי שידיו לא יגעו בחולצתי. הוא חוזר לתנוחתו הקודמת, ואני שואל את עצמי אם בכלל יש טעם להביא לו משהו. אולי פשוט אכנס אחר כך דרך החניה? הוא עוצם שוב את עיניו ומספיק לרגע לקמט נייר שעליו כתובות שורות, או אולי טורי מילים, באנגלית רצוצה, שממרחק זה, באור זה, אפילו אינני מנסה לקרוא. הוא עוצם שוב את עיניו.

אני מתרחק ממנו.

קפה ארומה בעמק יזרעאל

מצאתי מיטה בגסט האוס בהוליווד. 20 דולר ללילה, שותפים בינלאומיים בחדר וחצר קטנה. זה לא סידור רע, אבל אי אפשר לחיות ככה ליותר מדי זמן. אבל לפני הכול, אני צריך עבודה. חודשיים בזבזתי, וכסף לא הרווחתי.

לג'ייסון, אחד משותפיי לחדר, יש מכונית. מזלי שהוא משועמם, כי אם לא היה, אין לי מושג איך הייתי מגיע לקפה ארומה. בצפון העיר,"הוואלי", או בשמו הרשמי "סאן פרננדו ואלי", יש ישראלים רבים. למעשה, נראה כאילו מרבית תושבי המקום הם ישראלים, ולכן הוא קיבל את הכינוי "עמק יזרעאל". יש שם ארבעה עיתונים בעברית ובית קפה אחד שנקרא "ארומה", גם אם אין לו כל קשר לרשת הישראלית שנושאת אותו השם. ג'ייסון מחפש את עצמו ושמח לבלות איתי זמן מבוזבז. בארומה אמורים לפגוש ישראלים ולמצוא עבודה. " בשביל הרגע הזה הגעתי לארץ הזאת. מסלול החיים היה חייב להישבר. לפני כמה חודשים הייתי רגעים לפני חתונה, תואר שני, התמסדות. זה היה חייב להישבר. הייתי חייב לצאת אל התהום הגדולה "

אני עובר על מודעות הדרושים בעיתונים ומתקשר מהטלפון הנייד החדש שקנה לעצמו ג'ייסון. הוא אומר שזה בסדר. אני לא מרגיש נקיפות מצפון. בתוך חמישה ימים הגעתי לשישה ראיונות. דיברתי עם מתקין מזגנים זועף, שדרש ממני לקנות ציוד ומכונית כדי לעבוד איתו. גם עם בעלים של עגלות לממכר מיישרי שיער בסן דייגו ומוצרי דד-סי באוקסנרד דיברתי. הוא שיכנע אותי להגיע לביקור באחד הקניונים. אני לא מאמין שיש בזה כסף ומוותר על הביקור. גם עם שני בעלים של חברות למכירת מכונות וידאו שהתבררו כבעלים של חברות לממכר מכונות הימורים דיברתי. אין מצב שאני עושה את זה, אני אומר לג'ייסון על בירה בערב בחדר, בעוד הוא מגלגל בצורה מופתית ממש. הוא קנה את החומר ואת הניירות. הוא רוצה להיות שחקן, ואין לו ספק שהוא הולך להסתדר איכשהו. לי אין ספק שאני לא. מגדיר לעצמי דד-ליין שאם הוא יעבור, אני חוזר לארץ. שבוע וחצי מהיום נגיד.

כל ערב ג'ייסון ואני מסתובבים בהוליווד, מדי פעם נוסעים לווניס-ביץ', לפאב שאנשים נוסעים אליו באופניים. מדי פעם גשם יורד, ואנשים אומרים שככה לא נראית העיר. פה ושם מנסה להתחיל עם בחורות, ושום דבר לא קורה. בעיקר אני מסרב להצעות עבודה. לכולן בצדק, אבל אחרי שבוע, אפילו ג'ייסון אומר שאני חייב להחליט.

בני אוסף אותי מהגסט האוס עם ואן ירוק וגדול. הוא אומר שהוא שמח לנסות לקבל מישהו שקובי מכיר. קובי הוא חבר מהצבא, אבל לא חבר כמו מכר שהיה חבר של מישהו שהיה איתי איפשהו בצבא. אחר כך נפגשנו פעמיים ברחובות ירושלים ופעם אחת במסיבת טבע בכנרת. הוא עבר באחד הימים בקפה ארומה, סיפר לי על בני, שמחפש עובדים לחברת מכירת מכונות הימורים, ואמר שאלה האנשים שעושים הכי הרבה כסף, אבל זה לא הכי בטוח. טלפון לבני, טלפון אליי ויום אחרי כן, בני אצלי בגסט האוס בשמונה וחצי בבוקר.

אנחנו יוצאים לקומפטון, אחר כך לאזור הנמל ולסיבוב בלונג ביץ' הדרומית, עוצרים לאכול בפויו-לוקו. בני מזמין לשנינו. הוא מבהיר שהפעם זה על חשבונו, אבל רק הפעם. אנחנו עוברים בלוקיישנים קיימים. עסקים קטנים שבהם מונחות מכונות הימורים. המכונה שייכת לחברה, ובכסף מתחלקים חצי-חצי עם הבעלים. פה ושם יורדים ומציעים מכונות לעסקים קטנים – חנויות עישון, סופרים קטנים, מסעדות, מאפיות, חנויות פרחים. בני מראה לי איך לגשת אליהם, ואני ניגש.

"לא יודע מאיפה באת ומה שמעת על העסק הזה, אבל תדע לך שבדרך כלל, פשוט מגזימים", הוא אומר בתחילת היום, "בסופו של דבר, אנחנו נותנים שירות, רק חשוב מאוד להיזהר בעבודה. לא להיחשף יותר מדי, לא לעשות שום שטויות".

שאלה של אמון

בני מוצא חן בעיניי, ואני בעיניו. זה מה שחשוב - אמון לפני הכול. אין לי ויזת עבודה, ובקרוב לא תהיה לי ויזת שהייה. זה לא משנה כי ממילא הוא משלם במזומן, העסק לא חוקי, ובעצם, לא ממש קיים. בני בעצמו לא חוקי, אבל הולך להתחתן בקרוב עם אמריקאית – בשביל הגרין קארד.

הוא מקבל אותי לתקופת ניסיון של כמה שבועות. מבטיח לי שאם אעבור אותה, אקבל ואן משלי. הם ישלמו לי על הדלק, משכורת קבועה של כמה מאות דולרים בשבוע ואחוזים מהמכירות. הכול, כמובן, בשטרות ירוקים, ישר לכיס.

שלושה שבועות עברו עד שקיבלתי רכב משלי. בינתיים עזבתי את הגסט האוס כדי לעבור לגור עם גורדון, ראפר שניסה למכור לי סמים, השתמש לי בחולצות ואחרי שבוע וחצי הודיע לי שאני צריך לעזוב, בלי הסבר או הודעה מראש. הוא יכול; החוזה כתוב על נייר מחברת והתשלום במזומן. בכלל, אסור לו להשכיר לי, או לגדל צבים בדירה – שני דברים שהוא עושה. משם אל סטיב, שחקן כושל שעשה כל ערב בסלון שיעורי משחק באופרות סבון. כל אחר צהריים עד הערב לפני השינה שמעתי טקסטים דרמטיים באנגלית. " לא יודע מאיפה באת ומה שמעת על העסק הזה, אבל תדע לך שבדרך כלל פשוט מגזימים. בסופו של דבר, אנחנו נותנים שירות, רק חשוב מאוד להיזהר בעבודה. לא להיחשף יותר מדי, לא לעשות שום שטויות "

הוצאתי כסף בצמצום. שילמתי במזומן למשכירי הדירות שהיו שותפיי, הצלחתי לחיות מ-40 דולר וחצי ביום. היית רעב כל הזמן, ופחדתי. בצדק. חיכיתי לסוף כל שבוע כדי לקבל כמה דולרים. בהתלמדות זה פחות ממה שיהיה אחר כך.

בחיים לא הימרתי. טוב, זה רק כמעט נכון. היו כמה פעמים שמילאתי כרטיסי גירוד של חיש-גד או כרטיסי לוטו. פעם אפילו זכיתי בכמה שקלים, כך שכל העיסוק הזה בהימורים אמנם עשוי להתברר כרווחי בשבילי, אבל אני ממש לא מצליח להבין מה המהמרים מוצאים בו. אני מוכר לבעלי העסקים. אני מוכר להם מכונה שתעשה להם כסף - לא מכונה שבה יהמרו. זה הסתדר לי איכשהו אחרי שקיבלתי את הוואן והתחלתי להסתובב לבד.