בבית המרזח

16.06.13

"אם משהו היה מתחיל, אי אפשר היה לדעת איפה זה היה נגמר – במכות, בבית החולים או בהתעניינות אינטנסיבית של רשויות ההגירה". שיר על אמריקה, פרק ד'

אבי אמר שיש איזה פאב, ממש כמה דקות מכאן. אפילו את שמו לא ידענו, אך היה זה פאב במרחק הליכה, וזו גדולתו. לשנינו יש מחר יום חופש, ומכיוון שהרגשתי שאחרי יום שלם של עבודה אני זקוק להתרעננות, הצעתו של אבי היתה במקום, מה גם שעד כה לא היה לי בכלל זמן לצאת כאן לשום מקום, ומן הראוי היה להתחיל איפשהו. ומה טוב יותר מפאב אמריקאי קטן, ישן וטוב, כאילו היתה סן חוזה עיירה קטנה, אני אומר לעצמי כשאני נכנס לפאב בלי שמישהו יבדוק לי את התיק.
בר קטן, כאילו סן חוזה היתה קיבוץ

 

מאחורי הבר עמד ברמן זקן ואפור, עייף אך מחייך, או אולי זו רק עווית? כמה נשים שישבו ליד הבר דיברו איתו, קראו לו איי.ג'יי. ידענו את זה כי לפאב קראו "המקום של איי. ג'יי" באדום זוהר ומהבהב. הזמנו באדווייזר. ישבנו על הבר, ליד קבוצת נשים. הן דיברו איתנו מעט, לא התעלמו, אבל לא נראה שאכפת להן במיוחד. ניסינו לדבר איתן, אבל למולדתנו, לעבודתנו או לתחביבינו לא היתה כל השפעה על הנשים הללו, שסיפרו שפרשו לכאן אחרי יום עבודה במשרד נסיעות. את מרבית יושבי הפאב הכירו בשמותיהם, ונראה שזרותנו לא שיחקה לטובתנו במקרה זה, אך בינתיים גם לא הטרידה איש.

 

ליד שולחן הביליארד שיחקו שתי נשים גדולות מאוד עם גבר גדול עוד יותר וארוך שיער. עוד על הבר ישבו שלושה גברים. שניים מהם דיברו זה עם זה, ולידם אחד בן כ-50 שכיסה את קרחתו בקווצת שיער, עייף למראה. תוך כדי שדיברתי עם אותן נשים, ראיתי את אבי נוטש אותי ומתחיל לדבר עם בחור שרירי שישב לא רחוק מהבר על אחד השולחנות. זה מוזר לשבת בפאב כזה בלי לעשן. אבל במדינה הזאת אסור לעשן במקומות כאלה – פאבים, מועדונים ובכלל. אמנם נעים לא להסריח מעשן הסיגריות בסוף הערב, אבל חוסר האפשרות לעשן מטריד. מזל שבארץ לא מתעסקים עם שטויות כאלו, חשבתי אז, בסוף אוקטובר 2006.

 

לפתע התחילו צעקות מכיוון שולחן הביליארד. הנשים צועקות אחת על השנייה ועל הגבר, והוא על שתיהן. מה צעקו? לא הצלחתי להבין. בתוך כשתי דקות נראה היה שכל הפאב נכנס לעניין. שתיים מהבחורות שלידינו פתאום קופצות וצועקות, הברמן יוצא מאחורי הבאר ומנסה להפריד בין מישהו למישהו. צעקות מכל הכיוונים, נפנופי ידיים והרבה רעש ממלאים את התמונה. שני גברים צועקים על הבחור השמן. הגבר המבוגר, מלווה השיער הבודד, מגן כפוף על כוס המשקה שלו.

 

בטח אנס זקנות

אדם חדש, שעדיין לא ראיתי, מופיע ונכנס אל חילופי המהלומות בין הנשים הגדולות לגבר השמן – הבחור שאבי מדבר איתו צועק צעקות מוזרות, על גבול קריאות הקרב. אבי ואני מחליפים בינינו מבטים משתאים ושואלים את עצמנו אם מסוכן יותר להישאר או לעזוב עכשיו ומיד. המילים "פאק", "פאקינג" ו"ביץ'" חוזרות שוב ושוב. מישהו תפס כל אישה מאחור, מישהו תפס כמעט כל מי שהיה מעורב איכשהו, גם התופסים צעקו, והצעקות והקללות היו המוטיב החוזר העיקרי שממנו אי אפשר היה להתעלם. " "אני סתם אחד", נלחצתי, "אני אוהב את אמריקה, אני לא מרוסיה. אני בכלל...", ניסיתי ונקטעתי על ידי הערות על אימא רוסיה וצוללות גרעיניות, משהו על אפגניסטן והוצאתו להורג של גורבצ'וב, שלתומי חשבתי שעדיין בין החיים "

 

לאחר זמן מה יצאו הנשים הגדולות עם הגבר השמן. למעשה, ליוו אותם החוצה הברמן ובחור גדל גוף ושרירי לשעבר, שלא ברור מהיכן הגיע. השתרר שקט, שעיקרו הוא התעלמות מוחלטת ממה שקרה שם דקות לפני כן. אבי חזר לדבר עם אותו הבחור, ואני הצטרפתי אליהם. רגע לפני שהגעתי, הבחור בדיוק קם. אבי אמר לי שהוא קם להביא לו בירה. הוא אמר שכשהוא סיפר לאותו הבחור שהוא מגיע מהארץ, הוא שאל אותו אם הוא ידע על ה-11 בספטמבר לפני שקרה. הבחור שאל אותו למה לא הזהיר את האמריקאים מהאירוע הזה ולמה הם, כלומר הישראלים, רצו להרוג אמריקאים.

 

"מה? הוא דפוק לגמרי".

 

"כנראה, ועכשיו הוא הלך להביא לי בירה".

 

כשהבחור חזר, התברר שהביא בירה גם בשבילי.

 

"קוראים לי טומי", אמר, "אני מהמארינס". אנשי צבא - מאלה אי אפשר לצפות ליותר מדי.

 

"מה אתה עושה במארינס?", שאלתי.

 

"עזבתי לפני ארבע שנים; אני עובד בבית החולים".

 

לא ממש ברור היה מה הוא עושה בבית החולים, אבל לפי הסבריו, נראה היה שהוא סניטר.

 

"בטח אונס זקנות", לחש לי אבי בעברית.

 

"תראה את התותחים שלי", אמר והראה לי את זרועותיו. זה נשמע גם יותר טוב וגם יותר טיפשי באנגלית. הסיטואציה היתה כל כך מגוחכת, עד שאף שניסיתי להביע עניין מזויף, לא הצלחתי – מה שגרר הבעה של פגיעה קשה, כך נראה, להופיע על פניו של טומי. פני השיכור שלו העלו עווית מוזרה, ידיו צנחו לצד גופו ולפתע צעק אליי: "ולדימיר, מה אתה עושה כאן? אתה אויב של אמריקה!".

 

"לא קוראים לי ולדימיר, קוראים לי...".

 

"עזוב, עזוב, אל תנסה. הוא עשה לי אותו הדבר קודם", אמר לי אבי בשקט ובעברית.

 

"באת לרגל כאן אחרינו? יהודים ורוסים ביחד?".

 

"אני לא מרגל, אני לא מרוסיה." ניסיתי משום מה.

 

"אתם אויבים שלנו, יש לכם פצצת אטום".

"הוא אוהב את אמריקה, הוא רוצה להיות אמריקאי", יצא אבי להגנתי, זורם עם חוסר ההיגיון של טומי.

 

"אתה רוצה להיות מרגל יהודי באמריקה?", נגע בכתפי והזיז את ידו מיד והביט בי במבט תיעוב.

 

"לא, אני רק רוצה להיות אמריקאי".

 

"אל תיגע בי" אמר, למרת שידיי נשארו לצדי גופי, "אבל יש כאן יהודים", התעלה על עצמו, כנראה ניסה לנחם אותי בדרכו ההזויה.

 

"אבל אני באמת רוצה להיות אמריקאי", ניסיתי בכל זאת. שוב נגע בי לרגע והסיט את ידו בגועל.

 

"אני רוצה אישה אמריקאית", אמרתי ברגע של כנות.

 

"אבל אתה יהודי?", ושוב נגע ושוב הסית את ידו והתחלתי מעט להילחץ.

 

"אני סתם אחד", נלחצתי, "אני אוהב את אמריקה, אני לא מרוסיה. אני בכלל...", ניסיתי ונקטעתי על ידי הערות על אימא רוסיה וצוללות גרעיניות, משהו על אפגניסטן והוצאתו להורג של גורבצ'וב, שלתומי חשבתי שעדיין בין החיים. בכל מקרה, בטוח שלא הוציאו אותו להורג כוחות מארינס בכלא בגואנטנמו, בסקילה, כפי שטוען טומי ברגע זה ממש.

 

אשמת ה-11 בספטמבר

השיחה נמשכה בדיונים שונים, שאת כל שנאמר בהם תרם טומי ונסבו על היותי מרגל רוסי מישראל ועל ביטחון האומה האמריקאית וכללו גם האשמות כלפי היהודים והישראלים שעשו את ה-11 בספטמבר ולא היו מוכנים לגלות את זה לאמריקאים קודם. התברר שטומי הוא איש אשכולות שיכול היה לבסס את טיעוניו על ציטוטים נבחרים מתוך הפרוטוקולים של זקני ציון, הברית החדשה ומאמרים של תומס פרידמן, שעליהם שמע ברשת פוקס.

 


אז מי באמת האחראי על הפיגוע בתאומים? 
בינתיים אבי יושב בצד, שותה בירה ושותק. הייתי מת לעשות כמוהו, אבל טומי פונה רק אליי בשאלות תדירות. אבי מביט בי מסתבך ואיני מבין מדוע הוא לא מנסה לשים סוף לשיחה הזאת, שנמשכת הרבה יותר משרציתי שתימשך; בדיעבד, הבנתי שהוא פשוט היה משועשע מאוד. לאחר כמה דקות הבחור קם להביא לנו עוד בירה, אף שהכוסות עדיין מלאות כמעט לגמרי, ואבי שאל אותי אם אני משוגע. לא ידעתי מה לומר לו ואם לבקש ממנו עזרה, להתרגז או להסכים איתו.

כשטומי חזר, הוא אמר שהוא רוצה לקחת אותנו למקום מיוחד. זה נשמע רע יותר באנגלית. "משהו לא טוב קורה כאן", לחש לי אבי והביט בזוג הגברים השריריים המסתכלים עלינו מהבר, ובשאר יושבי הבר שנעצו בנו מבטים חשדניים. זכרנו היטב את המריבה ההמונית שהיתה כאן לפני פחות משעה. היה ברור שזה יכול לקרות שוב ושלא ממש יעניין מישהו אם אנחנו רוסים, יהודים, ישראלים, פקיסטנים, בני בריתה של אמריקה או מרגלים – הם יעוטו עלינו בשמחה ובאגרסיביות.

 

המרדף

לפתע טומי קם שוב ודיבר בשקט עם אחד הגברים שליד הבר. את הרגע שבו נראה היה שהאחד מעביר חפץ ארוך וכהה לאחר ניצלנו אבי ואני לקום ולהסתלק, בלי לומר מילה ובלי לסיים את שתי הבירות שקנה לנו ושנותרו יותר מחצי מלאות, שתיהן. תוך כדי הליכה מהירה, העפנו מדי פעם מבט חטוף כדי לבדוק אם מישהו רודף אחרינו. שמענו מאחורינו צעקות עמומות שלא טרחנו לברר את מקורן ואת משמעותן.

 

רגע לפני הפנייה שתסתיר אותנו מעיני המביט הפוטנציאלי שיעמוד בפתח הבר, נעצרנו שנינו והבטנו לאחור. גבר יצא מהבר, ובגלל הסיכוי שגבר זה הוא טומי, האצנו מחדש את צעדינו וחזרנו אל המגורים.

 

אל הבר הזה לא חזרנו - לא לבד ולא בקבוצה. את המשך ההליכה הקצרה אל הקומפלקס עשינו בשתיקה זועפת. זה לא היה אירוע גדול; שנינו כבר השתתפנו בקרבות שיכורים בפאבים, ולא זה הדבר שהטריד אותנו. שם היינו חשופים לגמרי. עובדים זרים ולא חוקיים בין המון אמריקאים. טומי לא באמת התעניין במי אנחנו, וסביר להניח שמצב מסוכן כזה היה קורה לכל אדם זר שהיה מגיע לשם – ישראלי או אחר. " ברחנו. שני ישראלים יוצאי יחידות קרביות בורחים מפאב אמריקאי קטן ועלוב, משאירים רושם רע על ישראל ועל היהודים וחוזרים לישון לפני יום העבודה הבא בעגלות, בקניון "

 

אם משהו היה מתחיל, אי אפשר היה לדעת איפה זה היה נגמר – במכות, בבית חולים, בקומפלקס, בהתעניינות אינטנסיבית של רשויות ההגירה או המשטרה או בגירוש תמידי מאמריקה. לא היינו מוכנים לסיכון הזה.

 

אז ברחנו. שני ישראלים יוצאי יחידות קרביות בורחים מפאב אמריקאי קטן ועלוב, משאירים רושם רע על ישראל ועל היהודים וחוזרים לישון לפני יום העבודה הבא בעגלות, בקניון.

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי