לכל זמן - עת לחבוק

בישיבה התיכונית שבה למדנו, עולזים ועולצים ומגלים את התבגרותנו ואת גבריותנו, המילה "הומו" היתה דבר שבשגרה. בהיותה מופנית לחבר היתה היא משל לרכרוכיותו, חולשתו ורגשנותו. אף אחד לא תיאר לעצמו אז שסביר להניח שכמה מאיתנו הם בעלי משיכה לגברים. אף אחד מאיתנו לא חשב לעצמו שאחד מאיתנו, המשתכשכים במים הקרירים בנחל עמוד, נאבק ביופי הרטוב שמולו. אף אחד מאיתנו לא חשב ולו לרגע כי אחוז לא קטן מהגברים והנשים נמשכים לבני מינם. וכך הלכנו וקיללנו, הלכנו והסתחבקנו, הלכנו והתחבקנו וטפחנו בעוז איש על שכם רעהו. על שכם מי? אולי טפחתי אני לא פעם על שכם של חבר צעיר, שהנערוּת הישראלית עוררה את נפשו ובו זמנית טפחה על לבו ביראה ובתפילה ש"אני לא כזה" או "השם, תוציא ממני את זה" וכיבתה את זיק חייו.

סימן קריאה, סימן שאלה

אני מזהה בתוכי קולות של קליפה וקולות של פרי. את קולות הקליפה אני מזהה עם הקולות העסוקים בהתחשבות בכוחות השוק החברתיים, בהתחשבות ב"איך יגיבו למה שאומר" וגם ב"איך אתקבל אל החיק החמים של האישור של ההמון אותי"; ואני מזהה בתוכי את קולות הפרי, שאותם אני מזהה עם מקום כן, מקום המוכן לדבר בקול רם אפילו אם יקומו לו מתנגדים, מקום המוכן לשלם מחיר לטובת הקשבה לאמת פנימית, נקייה. את קולות הקליפה אני מזהה עם סימן הקריאה הבטוח בעצמו, ואת קולות הפרי אני מזהה עם תדר נקי, עם היכולת להגמיש את הקו החד של סימן הקריאה, לכופף ולסלסל אותו מעט לכדי סימן שאלה.  

לפני כשנה חזרתי משליחות יהודית בהודו. אלוהים סהדי - איך יכולה תרבות של מיליארד אנשים ויותר להסתדר בלי עיסוק בשאלות ההגדרה, הזהות והמגדר שכה מעסיקות אותנו כאן? במהלך השיחות הרבות והמרתקות שהיו לי שם אף לא אחד שאל אותי את השאלה הנפוצה במקומותינו: "איך אתה מגדיר את עצמך?", אף אחד לא שאל אותי: "מהי הזהות שלך?". ישנה סקרנות רבה כלפי הניחוח שהזר - כל זר - מביא איתו, ישנו המבט החודר לצלעות ומנסה לפענח ולחוש את האחרות של האחר, אולי את הנופים של "שם" הניבטים מעיני התייר, נופים שעניי הודו לעולם לא יזכו לראות. זהו מבט סקרן, אבל זה לא מבט שמנסה להגדיר ולגדר את האינסופיות החמקמקה שהיא אדם. אפילו שאלות כמו "מנין אתה?" או "מה אתה עושה?" מלאות אצלנו לרוב ברצון להגדיר, שהוא הרצון "לדעת" את אי-הידיעה. מה היה קורה אם בארץ היו שני גברים הולכים לתומם יד ביד ברחוב, כמו שקורה תדיר ברחובות הודו? אני חושש שמבט מאיים, ובעיקר מאוים, היה חורץ את גופם, אבל בהודו גברים רבים הולכים כך סתם ברחוב ומבט הידידות והרעות ניבט מעיניהם, ואף אחד, כך היה נדמה לי תמיד כשחזיתי במחזה, לא היה עסוק בשיפוט או בהפניית אצבע מאשימה כלפיהם.

געגועים לעתיד

אני אומר את כל זאת מכיוון שאני מתגעגע לעתיד שבו לא נעסוק בצורה כה חדה ברצון להגדיר. אני מתגעגע לעתיד שבו האדם יהיה הרחק מעבר להגדרות שלו, הרחק מעבר לסכום הדברים שאותם הוא מתבקש להחצין כדי לקבל אישור להיותו האדם הנכון בהגדרה הנכונה.

לפני כמה שנים, בתפילת יום הכיפורים בבית כנסת ירושלמי ידוע, שמתי לבי לאיש יקר, שמנסיבות כלשהן ידעתי שהוא הומוסקסואל. ראיתי אותו עומד בתפילה, כולו שקט, כולו נוכחות, כולו תפילה. תפילה כמו זו שרבי נחמן מתאר בספרו "ליקוטי מוהר"ן", שבה המילה היוצאת מהנפש מבקשת ומתחננת מהמתפלל לבל תיפרד ממנו, תפילה שיש בה מהחיוך ומקבלת הדין, ואני ידעתי שהשם שומע תפילה, ואני ידעתי שהשם חנון ורחום ולא יבזה את תפילת העני, ואני ידעתי שהשם מקבל אותו כפי שהוא. לא כפי שהוא מוגדר, אלא כפי שהוא - חמקמק, עם נפשו המורכבת ועם אמונתו.

שוב ושוב אני מתבונן ורואה איך החשש מ"עת לחבוק" בני אדם השונים ממני במיניותם נובע מהפחד שלי מעצמי, מאי-הוודאות שלי ומאי ההתוודעות שלי לעצמי, ואולי גם מהידיעה העמוקה שחלק מאינסופיות הנשמה שבנו הוא גם אינסופיות משיכתנו באהבה לכל ההוויה כולה, גם לבני מיננו. אני מהרהר במשנה באבות, "חוכמה בגויים תאמין", ומתפלל ליום שבו נוכל ללמוד מההודים את החוכמה להרפות מהתיוג ומהצורך להכניס אנשים לתיבות שונות ומשונות, מתפלל ליום שבו אדמה מהודקת פחות ותחוחה יותר תפעפע בתוכנו, ונדע לחבוק אל לבנו בלי חשש את השכן לספסל בבית הכנסת, החבר, הבן, האדם השלם שמאחורי ההגדרה "הומוסקסואל".

נחום פצ'ניק הוא משורר, איש חינוך, מנחה סדנאות צחוק  ומתגורר ביישוב האקולוגי שדה בועז בגוש עציון.