עת לשנוא

לא בכדי השורש "שנא" הוא היפוכו של השורש "אנש": שנאה כופה עלינו בהכרח להתכחש לאנושיותו של הזולת, ולא פחות חמור מכך – לאנושיותנו אנו. היא משתקת אותנו. על כן הליבוי הממוסד והמוסדר של השנאה, המושתת היטב במנגנוני טיפוח של הפחדה, בורות וגזענות ואשר נחווה על ידנו מדי יום ביומו, הוא אמצעי הדיכוי היעיל ביותר: לא רק דיכוי של מושאי השנאה, אלא בראש ובראשונה דיכוי של מי שעתידים להפוך לנשאים של שנאה.

קל להטיף נגד שנאה, קל לבודד שנאת יחידים כ"רעל" – תוך העלמת עין מרוקחיה; קל לשייך גילויי שנאה ל"עשבים שוטים" תוך פטירתם מאשמה של הזורעים והמטפחים והקוצרים את פירותיה חדשות לבקרים; וקל מדי לסווג זעם וכאב, בנו או באחרים, כשנאה (לפעמים הגבול ביניהם דק מאוד), וכך להשיל אחריות ממנה, ובמיוחד כשהזעם והכאב הזה מופנה כלפינו, ובמיוחד כשהזעם והכאב הזה מובע בשפה שאתה לא מבין. השיר "ויינה" ("מלחמה" ברוסית) נכתב ב-2009 בעת שנאה, בעת שבה מפלסי העיוורון והייאוש גאו. הוא שיר על המאבק וההתנגדות הבלתי פוסקים של כל אחת ואחד מאיתנו להיות משותקים ומושתקים על ידי שנאה, לא מתוך התכחשות והתעלמות מקיומה, אלא מתוך הפניית מבט אמיתי, כנה ומלא כאב  - ועל כן גם מלא תקווה - למקומות שבהם אנחנו עצמנו נגועים בשנאה ופועלים מתוכה. רק ככה אנחנו מצליחים לדבר בשיר הזה גם, ואולי בעיקר, על אהבה.

במצפה רמון מבינים ש"עת לתפור"

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי