בחיים לא הייתי מתקרבת מרצוני החופשי לאיש הזה ששוכב שם במיטה מולי. ריח של זיקנה אופף את הפנים הסמרטוטיים שלו, שיערות אפורות פורצות לכל עבר מנחיריו ואוזניו, עיניו אכולות קטרקט. העור שלו בצבע בז' דהוי, האף הגדול והקמטים המדולדלים משווים לו מראה של בובת כרובי שנשכחה יותר מדי שנים במחסן התפאורה - וכשהוא מדבר הוא מרסס בסביבתו פירורי מזון לחים ירקרקים שנראה לי שנשארו לו בחלל הפה מארוחה שאכל מתישהו סביב מלחמת ההתשה. המצב שלו דוחה אותי. הוא דוחה אותי.
אבל זה היום השני שלי בסטאז'. יום קודם לכן קיבלתי סוף סוף את החלוק הלבן שלי, ואת תג השם עם המלה ד"ר ליד התמונה שלי. והיום אני אמורה להתחיל להיות רופאה ולהפסיק להיות סטודנטית. ואני חייבת להתקרב לאיש הזה ששוכב במיטה שם מולי, להתקרב מאוד קרוב, כדי למצוא לו וריד ולקחת ממנו בדיקת דם.
הוא ישן עכשיו, ונראה לי אכזרי כלפי שנינו להעיר אותו. אבל אני עושה את זה, בלחש, בלי להדליק את האור בחדר. הוא מחייך חיוך חלוש, מושיט לי את היד, נראה מותש, לא מדבר. גם אני לא. כשאני מסיימת, הוא עושה מאמץ הירואי להציע לי מהעוגיות שמונחות ליד מיטתו, מרים את הצלחת ביד רועדת מניסיון פשוט להתנגד לכוח הכבידה, ולוחש, "אשתי עושה אלפחורס יותר טובים מאלה שסבתא היתה מכינה לי בבואנוס איירס. אין כאלה בעולם". העוגיות מתכסות ברסיסי הרוק שמקשטים את סביבתו כשהוא מדבר. אני מסרבת בנימוס, ויוצאת מהחדר. דווקא חמוד, הסבא הגוסס הזה.
בהמשך היום, אני רואה את תוצאות הבדיקות שלקחתי לו. על הפנים. אני לא מבינה איך הוא עוד חי. אני בעצם לא מכירה את מצבו הרפואי, לא יודעת עליו כלום. אני פותחת את התיק שלו וקוראת עליו. אין יותר סופני ממה שכתוב שם. אני נמשכת לחזור לחדרו ולשאול לשלומו.
קולות צחוק בוקעים משם פתאום. ודיבור בספרדית. הנה אשתו הקשישה לא פחות ממנו, יושבת לידו ומקריאה לו מתוך "מאה שנים של בדידות". הוא כל כך אוהב את הספר הזה, היא משתפת אותי כשאני נכנסת לחדר, ומושיטה לי אלפחורס. הסיטואציה כל כך לבבית שאני מתקשה להתנגד, למרות שכבת החיידקים שאני מאמינה שמכפה על העוגיות. ממילא הכל פה הוא שכבת חיידקים, זה בית חולים. הוא לא נראה כל כך זקן לידה. " בתו עמדה לידו, ובאהבה רבה מאוד שכנעה אותו לצאת מהמיטה לכיסא, שיתחזק קצת וירגיש כמו בן אדם. הסתכלתי עליהם, ומצאתי את עיניו אכולות הקטרקט ננעצות בעיני. הוא לא אמר כלום. כמה דקות לאחר מכן נקראתי שוב לחדרו. הוא ניסה להתיישב כפי שביקשה בתו, והתעלף. הוא התאושש מהר כשהשכבנו אותו במיטה. היא בכתה לידו והסבירה לי, "ד"ר, הוא האבא הכי טוב בעולם. אני עוד צריכה אותו. היית צריכה לראות אותו פעם, איך שהיה שר לי, ומקשיב, ומחבק" "
הוא אומר שהוא חלש. היא מישירה אלי מבט ומרצינה, "ד"ר, הוא צריך להילחם, נכון? וזה יעבור, והוא יהיה חזק שוב. יש לנו עוד זמן ביחד. והנכדים. והילדים. אסור לו ללכת ככה. תגידי לו". הוא עוצם את עיניו והיא מושיטה את ידה להחזיק בידו.
אחרי הצהריים הם קראו לי שוב לחדר, הנכדים הגיעו וביקשו לתת לי עוגיית אלפחורס נוספת, טרייה יותר, שהכינה סבתא. בתו עמדה לידו, ובאהבה רבה מאוד שכנעה אותו לצאת מהמיטה לכיסא, שיתחזק קצת וירגיש כמו בן אדם. הסתכלתי עליהם, ומצאתי את עיניו אכולות הקטרקט ננעצות בעיני. הוא לא אמר כלום. כמה דקות לאחר מכן נקראתי שוב לחדרו. הוא ניסה להתיישב כפי שביקשה בתו, והתעלף. הוא התאושש מהר כשהשכבנו אותו במיטה. היא בכתה לידו והסבירה לי, "ד"ר, הוא האבא הכי טוב בעולם. אני עוד צריכה אותו. היית צריכה לראות אותו פעם, איך שהיה שר לי, ומקשיב, ומחבק".
אולי עוד אפשר להציל אותו...
להמשך קריאה ב"מקום הכי חם בגיהנום"
