עת לחשות
לכל זמן
social
facebook whatsup email tweeter
סיון הר-שפי //
21.5.14
לכל זמן
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

עת לחשות

"באופן אישי, אני לא דברנית גדולה. טוב לי יותר להקשיב מאשר לדבר. מאידך, בתודעתי אינני אוהבת 'לחשות'". המשוררת סיון הר-שפי מסבירה את המשמעות העמוקה שהיא מייחסת לתביעה "עת לחשות"

עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר.

 

אל תכתבי שושנה אם לא באת אל קרבה

 אל תכתבי א-להים אם התגלה לך

 

עת לח

עת לחש

עת לחשאי

עת לחשוב

עת לחוש

עת לחוות

עת לחכות ש...

עת לחשוק

עת לחזור אל השורש

 

בפסוקי העתים של קהלת מופיעים בכל פסוק שני זוגות של ניגודים. לעתים הזוגות מופיעים בהתאמה – בתקבולת רגילה, ולעתים בהיפוך - בתקבולת כיאסטית (תקבולת הבנויה בהצלבה: חלקו הראשון של המשפט מקביל לחלקו האחרון של המשפט הבא אחריו). האם "עת לחשות" מקביל ל"עת לקרוע", או שמא ל"עת לתפור"?

לכאורה, "עת לקרוע" – מקביל לפה הפתוח בדיבור, בעוד "עת לתפור" – מקביל לפה הנסגר בשתיקה. אך האם אין השתיקה, פעמים הרבה, פה קרוע בתדהמה או באילמות או פה חשוק על פי תהום פעורה? בעוד הדיבור תופר את המציאות, מעניק לה מנין ולבושין, השתיקה נותנת מקום לאין. "וידם אהרן". האם דממתו היא איחוי הפצע או דווקא הנכחתו?
 

כתב ח"נ ביאליק, ב"גילוי וכיסוי בלשון":

"בלימה – בלום פה מלדבר". אם בכל זאת הגיע האדם לידי דבור ודעתו מתקררת בו, אין זה אלא מגודל פחדו להשאר רגע אחד עם אותו ה"תהו" האפל, עם אותה ה"בלימה" פנים אל פנים בלי חציצה. "כי לא יראני האדם וחי" – אומר התהו, וכל דבור, כל נדנוד של דבור, הוא כסוי משהו על קורטוב של "בלימה", קלפה סוגרת בתוכה טפה אפלה של "תיקו נצחי".
 

כשם שהדיבור מגלה ומכסה, כך גם השתיקה מכסה ומגלה. תופרת וקורעת. מאחה ופוצעת. כל שיר עשוי משתי העתים. מדיבור ושתיקה. מתפירה ופרימה. מגילוי וכיסוי. מהאיזונים ביניהם.
 

באופן אישי, אני לא דברנית גדולה. טוב לי יותר להקשיב מאשר לדבר. מאידך, בתודעתי אינני אוהבת "לחשות": להתנזר, להימנע, לגזור עצמי מהחיים, מהאדם, מהעולם.
 

ובכל זאת, "עת לחשות"?

עת לחשות. אני רואה דבר ומתעורר בי דיבור, אבל דבר מה בפנים עוצר אותו. אם אדבר, יתפורר המראה. או אולי ייכלא בדיבור. לדבר זה לנקוט את עמדת הבורא, את עמדת היודע, את עמדת המכוון. לחשות פירושו להשהות, להסכים להיות לא יודע, לפנות חלל לתחושות, בלי להגדיר ולתייג, בלי שיפוט, לתת מקום לבורא היחיד לכוון עולמו, להניח לו לשנות את נקודת מבטי, לגלות לי את מה שנסתר מעיניי, לסבר את האוזן.
 

לחשות לפני הדיבור. להשתהות במקום של הסוד, של הטרם, לפני בריאה ולפני גילוי. לחשות תוך קשב עמוק ללחש הבא מבפנים ומגבוה. תוך קשב ללחשו הנסתר של הזולת. מה שהדיבור מדביר ומכלה. לחש ההוויה על אוזני, דווקא כשאני נמנעת מלהשמיע קול.
 

לחשות בענווה. להשתאות לו. לה', לזולת. גם לעצמי. להמתין לו. לכבדו, אותו ואת בחירותיו. "אלא לראותם בלבד". לאהוב בחשאי, בלי להצהיר בלי להוכיח בלי לבקש או לתת קבלות. תפילת לחש בעמידה בלי לנוע, תפילה לשלום אדם ועולם. לחשות שפירושו להכיר בגבולותיו ובמגבלותיו של האדם, אך גם להאמין באמונה שלמה בטוב, בגאולה, בכוחה של כוונת הלב; ולסמוך גם על כוחות שאינם שלי. עמדה של ענווה, עמדה שיש בה, תחת חזות של סגירות, פתיחות רבה.
 

לחשות כעד. לא מחיש את הקץ, לא מחיש צעדיו, לא מחיש עזרה... (צריך, כמובן, חוש דק להשגיח שההמתנה והשתיקה לא ייצרו עוולה מוסרית). ואביו שמר את הדבר. כבישת הדיבור היא גבורה. לחשות זה לא לשתוק כי אם להשתיק, להסות; ולא מפחד, אלא מתבונה – מתוך הבנת היחסיות שבכל, נוכח המוחלט הא-להי.
 

לחשות מול אדם. מול מעשיו, הווייתו. להתאפק ולהדוף את התחושה שאני יודעת ומבינה. לדעת שאינני יודעת אותו.

בן זומא... הוא היה אומר " אני רואה דבר ומתעורר בי דיבור, אבל דבר מה בפנים עוצר אותו. אם אדבר, יתפורר המראה. או אולי ייכלא בדיבור. לדבר זה לנקוט את עמדת הבורא, את עמדת היודע, את עמדת המכוון. לחשות פירושו להשהות, להסכים להיות לא יודע, לפנות חלל לתחושות, בלי להגדיר ולתייג, בלי שיפוט, לתת מקום לבורא היחיד לכוון עולמו, להניח לו לשנות את נקודת מבטי, לגלות לי את מה שנסתר מעיניי, לסבר את האוזן "

 

אל תציץ לכרמו של אדם.

 

ואם הצצת אל תרד.

 

ואם ירדת אל תביט.

 

ואם הבטת אל תיגע.

 

ואם הגעת אל תאכל.

 

ואם אכל הרי אדם נמצא טורף נפשו

 

מחיי העולם הזה ומחיי העולם הבא.

 

(מסכת אבות דרבי נתן, פרק לג' נוסחא ב'. בתודה לעליזה גרינברג שגילתה לי מקור זה).

 

אם לדבר פירושו לחיות, להתערב, להתערבב בעולם, להיות שותף – לחשות פירושו לתת לכל מה שמחוץ לי מקום לחיות, מבלי לעכב ולמנוע, ומבלי לזרז ולשלוט. כמו תנועת ידה של סבתא: כף יד דקה מאטה מהלכה מלמעלה למטה, מלמעלה למטה, כטופחת על ראש נעלם: מתון-מתון. סבלנות. לחשות כמו לחסות בצל כנפיך, חושָה קטנה, בתוכה להיבנות.

מונחת בשתיקה, כמו שעועית בצמר גפן לח, תנביטי.

לקריאת הראיון עם הבלשן גלעד צוקרמן  עם "עת לדבר"

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus