צמאים לכל מילת יחס
קול אישה
social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
31.5.12
קול אישה
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

צמאים לכל מילת יחס

"בעולם של הכתיבה זה לא כסף ולא רכוש. אנחנו רוצים הכרה. זה יצרים והכרה. אלא שהיצרים האלו קשורים באנשים שיודעים להתבטא, אז חשים את זה בגוף". אגי משעול על תשוקת המשורר

רד אלינו אווירון


עליתי לארץ בגיל ארבע, עולה חדשה. בכיתה אל"ף המורה רשמה על הלוח כל מיני מילים עם קמצים ופתחים, ואז אמרה: "עכשיו אני אכתוב מילה מאד קשה על הלוח", וכתבה "אֲוִירוֹן", וניקדה את האל"ף בחטף-פתח. זו היתה חוויה פסיכו-פיזית. לא הבנתי את הסימן הזה. הוא לא היה ארוך כמו קמץ או קצר כמו פתח. זו היתה מין חוויה אחרת, כזו שאומרת שצריך להיות זמן קצר בפתח, ומיד להישען על העיצור הבא – על השווא. משהו בין לבין. הייתי ילדה. זה לא במחשבה – זה בגוף. ריגש אותי החטף-פתח, ובגלל התחושה הגופנית שלו אני עד היום לא טועה בניקוד חטפים. אני מרגישה את זה. אוהבת חטפים. חטף-סגול למשל, אֱלֹהִים, או אֳנִיָּה – כל המילים שמקבלות את החטף.

 

 

 

משוררים

תִּרְאוּ אוֹתָנוּ –
מִסְתּוֹבְבִים בְּמַעֲרֻמֵּי הַשְׂרָד שֶׁלָּנוּ 
כְּמוֹ נְגִיף מֻחְלָשׁ עָשׂוּי מִמְּכַשֵּׁפוֹת
עִם רְאִיָּת אוּלְטְרָא סָגֹל
וּשְׁמִיעַת F.M.
נוֹעֲצִים נִקוּד בְּאוֹתִיוֹת שֶׁלֹּא יִתְעוֹפְפוּ
מִן הַנְּיָר
צְמֵאִים לְכָל מִלַּת יַחַס וְעִם זֹאת
שׁוֹתְתִים מִכָּל מַקָּף


שִׁירֵינוּ סוֹפְחִים אֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַחָכְמָה 
כְּדֵי לְאַפְשֵׁר לַחַיִּים לְהִתְנַהֵל בְּטִיפְּשׁוּת – 


תִּרְאוּ אוֹתָנוּ בּוֹהִים
מוּל אוֹרוֹ הַכְּחַלְחַל שֶׁל הַצָּג – 
הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל שֶׁלֹּא נִבְרָא בִּבְרֵאשִׁית
עַד לְדִבּוּר אֶחָד מְרֻכָּז
שֶׁיַּצְדִּיק אֶת הָאִי קִיּוּם שֶׁלָּנוֹ

עֵרִים כְּמוֹ צִפוֹר בַּלַּיְלָה
שֶׁנוֹתְרָה לְלֹא עֵץ
אֲבָל עַד כְּדֵי כָּךְ עַצְמֵנוּ –

 הוֹפְכִים כְּבָר לְאַתֶּם.

 

 

הצייר מצייר, והמשורר מנקד


אני כותבת עם ניקוד. כשאני רואה שיר לא מנוקד אני עצובה. שירה זה אורגניזם מנוקד. אי אפשר להבין לעומק את המילה בלי הניקוד שלה, 

שזה חלק מהמילה, מהמבנה-בסיס שלה. בסדנאות שאני מלמדת, ברגע שאני רואה מישהו שמתחיל לנקד – אני יודעת שהוא קפץ מדרגה, בגלל שהוא הבין שזה חיוני. השיר שטחי בלי זה, כאילו לא מלוטש עד הסוף. לא מוקפד עד הסוף. שירה היא הרי הדבר המדויק ביותר שיכול להיות, אי אפשר לטעות בהטיה של מילה. ואם כותב לא מנקד ולא אכפת לו – למה שזה יהיה אכפת לי? זה סוג של רישול. יש משהו בניקוד, שזה כמו ילד שיוצא מהבית ואתה מסדר לו את הצווארון ומסרק אותו, או להבדיל – שם מסמרים באותיות. יש בזה הנאה חושנית וחושית.

 

כששיר גמור כבר – ואני כותבת בעט – זה כמו ציור. אם אות יצאה עקומה – את יכולה ליישר אותה עם הניקוד. זה הנאה של צייר. זה יפה. יש בזה הנאה והבנה, למה יש שם את הדגש. זה ממש השפה עד הסוף. כשלמדתי לתואר ראשון בחוג ללשון, התנאי היה לעבור בחינת ניקוד במאה. מבחינתי זה סוג של חתימה. כשאני מתחילה לנקד שיר אני יודעת שאני רוצה אותו. זו אמירה כזו שאת השיר אני אביא לידי סיום ולא אזרוק.

 

 

 

אני ישנה, והשיר ער


פעם חלמתי בשביל השירים, כמו שאת חולמת בשביל פסיכולוג. הלכתי לישון בשביל לעבוד. מבחינתי, זה נתן חומרים כמו החיים, לא פחות. יש שם משהו מגרה, בחלום, הפליאה איך המצאתי את זה פתאום – מי המציא את זה כשאני ישנה. אני ישנה, והשירה מתרחשת. קלטתי פתאום ששליש מהחיים אנחנו ישנים – זה יכול להיות 20 שנה. המון זמן בשביל לעבד את ה-dark side of the moon. מאז מיציתי את זה. עכשיו ה-dark side of the moon הוא בחיים, והוא בכלל במצב של אחרי ספר. נורא קשה לי להיות אחרי ספר. בעניין הזה שכולם רואים לי. זה כמו שאת מספרת בדיחה, ואחר כך צריכה להתחיל להסביר אותה ולהגיד מתי חשבת עליה. הריגוש בהוצאת ספר הוא של האגו, אבל זה הפוך לגמרי משירה. במצב הזה של אחרי ספר את הכי רחוקה מהמהות של הכתיבה, בשוליים הכי רחוקים, ואת נמצאת באגו, שזה לא בדיוק מקום נחמד להיות בו. קצת כמו קבצן שיושב עם צלוחית. מישהו זורק מטבע, מישהו עובר ולא אומר כלום ומישהו עובר ויורק. כשאת מזדקרת – את יודעת שאת מטרה לאבנים. בעולם של הכתיבה זה לא כסף ולא רכוש. אנחנו רוצים הכרה. זה יצרים והכרה. אלא שהיצרים האלו קשורים באנשים שיודעים להתבטא, אז חשים את זה בגוף.

 

 

דובה גריזלית גידלה אותי


הזיכרון לטווח ארוך מתגבר, ולטווח קצר מתקצר. הבוקר קמתי עם רצון עז לזכור משהו, הלכתי מהר לשולחן כדי לכתוב אותו ועד שהגעתי לשולחן – שכחתי. מצד שני, לפני שנה הוזמנתי להרצות בבודפשט והביאו מתורגמן שיתרגם את דבריי מאנגלית להונגרית. פתאום, אחרי שלושה-ארבעה משפטים באנגלית עברתי לדבר הונגרית שלא ידעתי שיש לי. היא יצאה ממני בפרץ. זה היה מפליא. רק רציתי שההורים שלי יהיו. בהונגריה יש לי מבטא הונגרי. נהג מונית יחשוב שאני הונגרייה. אני קצת מסתכלת על הערוץ ההונגרי בטלוויזיה כדי לא לשכוח את ההורים שלי. אבל אני לא חושבת שההונגרית נכנסת לי לשירה, לא במובן שאני מודעת אליו לפחות. גדלתי בבית שלא דיברו בו עברית, בכלל – גדלתי בגדרה. מוזר לי שנהייתי משוררת, שהעיסוק שלי הוא בשפה, מרקע שלא מלבה את זה בשום דרך. אולי בגלל שהייתי תלמידה נידחת ורציתי להוכיח משהו. זה תמיד מתחיל בעלבון, באיזו נקודה של עלבון או רצון להוכיח משהו למישהו. יכול להיות שהעלבון שלי קשור בעולה החדשה. ללכת דווקא על המקום החלש.

 

 

יומני היקר


כילדה כתבתי יומן, וזה נמשך גם בתיכון. כתיבה ילדותית מפגרת. יש לי מחברת שכתבתי בכיתה י', קשה להאמין כמה זה מפגר, מבחינת תפישת העולם, הטון, משהו טעון טיפוח לגמרי. כתבתי כמו ביאליק. שפה גבוהה כזו: "בפרוץ", מילים כאלה. הייתי נורא "לייט-בלומר". שירה התחלתי לכתוב בגיל מאד מאוחר, יחסית למה שקורה היום. הספר הראשון המשמעותי שלי נכתב בגיל 38, "יומן מטע". זו היתה מציאות אחרת, במציאות של היום את מוצאת עצמך מהר מאד בתוך סדנה, הקשר. במקום שאני גדלתי לא היה דברים מהסוג הזה, לא הייתי בקשר עם אף אדם שקשור בעולם הספרות. עד שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה. אולי זה טוב, כי את לא מושפעת. אני חושבת שמהתחלה היה לי את הקול שלי כי לא היו לי השפעות. אני זוכרת שספר השירים הראשון שפתאום הבנתי דרכו שאפשר לדבר אחרת היה ספר שירים קטן של רחל. פתאום הבנתי את הדיבור השירי, ואחר כך, כשהייתי סטודנטית, קראתי הרבה יונה וולך. היום זה לא מדבר אלי אבל אז הדיבור הפרוע הילך עלי הרבה קסם, ואחר כך זה משתנה. היום למשל אני קוראת הרבה מאד תרגום. שירה מתורגמת. כרגע, זה משפיע עלי יותר משירת מקור. למשל תרגומים של דוד וינפלד הם רבי השפעה מבחינתי. התרגומים שלו הם המשורר שהשפיע עלי הכי הרבה, ותרגומים של רמי סערי, וטל ניצן וסבינה מסג. מצד שני, כמשוררת מתורגמת, אני מאד עסוקה בדיוק הזה של התרגום, כי את נותנת תינוק למישהו ואת כל הזמן מפחדת שהוא ייפול. שירה היא שפה, זה התוכן שלה. תלמיד אחד אמר לי פעם שלפעמים תרגום הוא יריקה מבעד למטפחת.

 

 

גבולות השפה וגבולות העולם


אני חושבת ששפה היא ברכה וקללה. הברכה מובנת מאליה, אין מה לדבר. זה גבולות עולמך. הקללה היא הרזולוציה. את שומעת את כל תיבת התהודה כל הזמן. אני מאד רגישה למה שאנשים מדברים. ביאליק שלח את היונים צחורות בבוקר והן חזרו בערב כמו עורבים שחורים. שמתי לב שאני שופטת אנשים לפי זה. אם מישהו לא מבטא למשל את הה"א, או אין לו בניין הפעיל, או במקום קו"ף הוא אומר גימ"ל – הבנאדם הזה הלך עליו מבחינתי. אני יכולה להכניס את השיבוש הזה, אבל אז חשובה כמובן הקומפוזיציה, ליד מה זה עומד. זה משחק במשלבים. את יכולה להכניס משהו מאד רציני ואז לנטרל את זה בצירוף "וזה וזה".

 

בהקשר הזה, אני תוהה באמת לגבי האמירה של ויטגנשטיין, שגבולות שפתך הם גבולות עולמך. נניח אדם ששפתו דלה מאד, שאין לו באמת אוצר מילים, אדם שלא יכול לנסח דבר – האם הוא אינו יכול להבין אותו? איך הוא ינסח לעצמו רגש או סיטואציה או תובנה אם אינו יכול לבטא אותה בשפה? מצד שני, אני לא בטוחה לגבי זה, כי יש גם תפישה שהמילה היא חוצץ. למשל אצל הבדואי או השאמאן. ודיבור יכול להיות גם משומש, חלול, כמו הרטוריקה הפוליטית הציבורית. משפטים כמו "לא יעלה על הדעת".  ושוב זה חוזר לקללה.

 

 

ציפור כחולה

עַל הַשַׁיִשׁ
בַּמִּטְבָּח

הֶחָתוּל עִם עֵינֵי
הָעֵז
הֵבִיא צִפּוֹר
עִם נוֹצָה כְּחֻלָּה
מֵתָה כְּבָר
אֲבָל צוֹבֶטֶת חָזָק
בַּמַּקּוֹר
טָרַף שֶּל רִמּוֹן

לְכָל אֶחָד יֵשׁ
מַשֶׁהוּ
בַּפֶּה.

 

 

אגי משעול. משוררת. כלת פרס ראש הממשלה (1995), פרס קוגל (2001) ופרס יהודה עמיחי (2003). נולדה בטרנסילבניה להורים יוצאי הונגריה. גדלה והתחנכה במושבה גדרה. ב-1968 פרסמה את ספרה הראשון, אותו גנזה זמן קצר לאחר צאתו לאור. למדה באוניברסיטה העברית בירושלים והשלימה תואר שני בספרות עברית. מתגוררת בכפר מרדכי. מלמדת במכללת "עלמא" בתל-אביב, מנהלת אומנותית של פסטיבל השירה הבינלאומי "משכנות שאננים" בירושלים ומנחה סדנאות כתיבה באוניברסיטאות ובכיתת השירה של כתב העת "הליקון". פרסמה כ-15 ספרי שירה. האחרון שבהם, "סידור עבודה", ראה אור לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. כל השירים המובאים כאן לקוחים מן הספר הזה.

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus