שפת הגלות
קול אישה
social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
31.5.12
קול אישה
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

שפת הגלות

פתאום הגלות היא לא דרך – היא מקום שותת מילים. ונקודת המוצא – נקודה של שיבה מתמדת. מחשבות על לשונה של חביבה פדיה בספרה האחרון, "דיו אדם". הסופרת עינת יקיר במדור "לשונות"

א – בראשית 


יש איזה געגוע, איזו כמיהה, לשפה שלכאורה יש לה בראשית. ראשית אחת, מובהקת. אחר כך, ואולי כפועל יוצא של השדה הקבלי-מקראי הזה, יש איזו הכרה בחטא קדמון. השפה, שמשחקת על גבולות הראשוני, בודקת בה בעת את ביטוייו של החטא בתוך הראשוני הזה. היא מדברת שקיעה, ערב, חשיכה, תהום, בכי, לקיחה. אחר כך, ואולי כפועל יוצא של זה – היא מגרשת: שולחת למסע. המסע הוא בלתי רצוני, אבל כוחו הוא בזה שהוא הופך לרצוני, וזה מתרחש בלשון, כמעט מיד, כמעט כנגד: "בחדרים אולי תבוא חשיכה כחלות דבש" – כך פותחת פדיה את ספרה בשיר "שקיעה". חלות הדבש עומדות שם, בסוף השורה, מאירות עליה מן הקצה הרחוק של המנהרה. באופן פרדוקסלי, החשיכה מתגשמת רק כאשר היא פוגשת את חלות הדבש.

 

 khbybh

ב  הגירוש


סדק ראשון באפשרות של בראשית. במקום ראשית – שבירות. במקום השתקעות – גירוש. במקום דיכוטומיות – גן עדן-גיהינום – עיים שיש להם יותר מן המשותף. והשפה מצויה דווקא בהם: "מתוך עיים הבקיעה בודדת המילה / בכייה רצוף תלאות ומורדות / סדר זמנים / מרוסקת מקיצה מתפכחת מאשליית הרהב / של פריון מוקפת אין ספור מילים / שנמנו באור הצחיח של הלמידה / סדרות סדרות ערימות ערימות חרבות // נואשת ריקה ומרוסקת מן ההילכדות הסדרתית / מנסה לפרוץ ["סדר זמנים"]. 

מחוזות לשוניים חיצוניים לדוברת מומרים בקריאה את עצמה פנימה. אולי כך תיברא סופסוף שפה חדשה. אם ב"בראשית" הכמיהה היתה לשפה קושרת, מלכדת, מאחדת, כשפה מולידה – הרי כאן עולה פתאום שפת ההיפרדות כשפה מולידה. אנו נידונים לעוד ריק, לעוד ריסוק, לעוד לילה, ואפלה, וקץ, ונבילה, והתקלפות. וגם כאן, ההיפרדות היא בלתי רצונית, אבל כוחה הוא בזה שהיא הופכת לרצונית, וזה מתרחש בלשון, כמעט מיד, כמעט כנגד: "ולילה נוסף יביא את בשורת הנבילה הנוספת". לא רק שזו לצד זו, עומדות הנבילה והבשורה, ובמעשה האיחוי של השורה זוכרות כל הזמן את אי הלכידות – אין לבשורה אלא לבשר על נבילה נוספת, כי זה בעצם ממהותה.



ג – איך עובדים ארץ חדשה?


איך עובדים ארץ חדשה? כמו שאומר אבות ישורון: "מן השבירות". כל מילה, כל ישות, נושאת בתוכה את "שברונה" – את כפל/תלת הפנים: בתוך אדמה יבשה נצור בכי; דמעות שלנו בלועות בדמעות אחרים; על קואורדינאטת הרוחב של ים המלח נופלת קואורדינאטת האורך של קו פרום צל; איקליפטוס ענק גוסס מבפנים – חי מבחוץ; בירושלים יש באר שבע; בעיראק יש אמריקה; בישראל יש פלשתין; בעבריות יש עוורות ויש ערביות. סדר הזמנים חדל, או ליתר דיוק – מתרחב. עמידה במקום אחד היא עמידה בכמה מקומות, בכמה זמנים. כמה תעמיק לחפור – ככה תגלה, אך הגילוי האמיתי מתרחש דווקא בתנועה במרחב. המרחב של פדיה מביא איתו זמנים. כאשר איש הולך מדמשק לפריז "פתאום ראיתי שהמזרח נודד / ואין עמוד תיכון כי אם רועד". לאחר הוויתור הכואב על הראשית, השחרור, גם הלשוני, גלום במרחב.

 

 

ד – שפת הטלאים


והמרחב משכיח-מזכיר. יש משהו בהליכה, בגוף המצוי בתנועה, שמשכיח-מזכיר את זהות הדוברת: היא נושאת את עצמה כל העת וכל העת משתנה עם הדרך ומתוכה. ובתוך זה עולות לשונות רבות: לשון התפילה: "המלך תביאני חדריך" ["המלך"]; לשון ההלל: "הוא הדולה את המרהיב / כמו אור לאור הוא מגיב" ["הוא"]; לשון הקינה הנהי: "אי לילה שט אני בתוך ימים אי יום בלבב לילות / אי אור בעבי אפלה אי חושך בעולם מואר" ["אי לילה"]; לשון הדיווח: "מת ברווז אשר היה צמא / ליד שלולית שחורה ועכורה" ["גסיסה"]; לשון הווידוי והתשוקה. זו שפת טלאים, המחוללת את התפר ובה בעת מצביעה עליו. הכמיהה תופנה עדיין אל הבראשית, תמיד. היא תתרפק עליו, תתגעגע, אבל היא יודעת את אי האפשרות שלה. כל שבידה – להצביע על הגעגוע מתוך התפר: "השיכחה גושים גושים של שחור והזיכרון קו אור תופרם / הזיכרון גושי כאב והשיכחה קו אושר תופרם // בחלום עוד תקוות החוט קשורה ובערות כבר הותרה" ["שיכחה וזיכרון – ספר החי"]. והמרחב שבין חלום לערות, בין שיכחה לזיכרון, הוא המקום שבו המחט תופרת בלהט, בכאב, בנהי, את הטלאי.

 

ה – בין מים למים


לשונה של חביבה פדיה – גלות. מעין "מרפסת שירות", שמתוכה ניתן ליילל לירח. כל מקום שהדוברת עומדת בו – "עיר מדבר ללא מדבר" ["עיר מדבר"]; מרפסת שירות. פתאום הגלות היא לא דרך – היא מקום שותת מילים. היא, אולי, ה"בראשית" התרבותית-לשונית היחידה הנתונה מראש. "לעולם לא אוכל עוד לחזור לירושלים שלי שעזבתי / מקום מצוי בנסיעה מתמדת ובכך לא יחושו דווקא יושביו / כל מקום כך ובפרט ירושלים המחזקת בין מים למים" ["השיבה לירושלים"].

 

מלכתחילה לא ניתן לשוב לירושלים – כי הנסיעה מתמדת. פדיה מזכירה לנו כי המרחק בין אדמה לשמים הוא בעצם המרחק בין מים למים. מרחק של היפרדות – אך בעיקר של שותפות, קרי השתקפות, דמיון, כפל. ונקודת המוצא – נקודה של שיבה מתמדת. הגלות היא דבר פתוח, כמו ירושלים המחזקת בין מים למים. "תכלת לתכלת קוראה אני גלות פתוחה", היא קובעת בשיר "גלות פתוחה" החותם כמעט את הספר.

הלשון של פדיה היא לשון של העתקה והתקה, משהו מזה נדבק לגוף: "ירושלים שלמטה העתיקה עצמה / מהמדרכות אל סוליות נעליי / ירושלים שלמעלה העתיקה עצמה / מרקיעים אל כובעי" ["ירושלים"]; משהו מזה ייוותר על הסף, מתנדנד כשני שוערים".... באמצע הקשה, המפעפע.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus