מילים הן מהויות
קול אישה
social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
31.5.12
קול אישה
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

מילים הן מהויות

"מילדות אני זוכרת שבחרתי דברים בגלל איך שקוראים להם. אני לא יודעת למשל אם אני אוהבת מישמש בגלל המילה או בגלל הטעם. עד היום אני נמנעת מללכת ברחוב שטריקר, אני לא סובלת את השם שלו, אבל בבובליק – הרחוב מקביל – תמיד אלך." המדור מארח את המשוררת ליאת קפלן

ליאת קפלן |  מִלָּה  

בְּרֵאשִׁית כְּמוֹ בָּאַחֲרִית:
הָאֶפְשָׁר נָם וְאֵינוֹ זָע.
מִלָּה תָּנוּעַ רִאשׁוֹנָה

חֵץ מִקֶּשֶׁת דּוּמִיָּה. 
מוֹתַחַת דֹּק שָׁקוּף
 
עַל כְּרֵסוֹת שֶׁל חֹשֶׁךְ,
עַל רְמָשִׂים שֶׁל גַּעְגּוּעַ,
עַל צוּפִית בְּמַעֲבֵה הַפִיקוּס, 
עַל יַעֲרוֹת הַדְּבַשׁ וּרְקִיעֵי מַיִם. 
מְאַחָה אֶת שְׂפוֹת הָאֲפֵלָה.

כְּמוֹ מַרְאָה אוֹ אַהֲבָה הַמִּלָּה
מֻרְגֶּשֶׁת רַק כְּשֶׁהִיא נִשְׁבֶּרֶת.
דִּבּוּר רִאשׁוֹן שֶׁל שַׁחַר,
מְבַתֵּר אוֹתָנוּ: דּוּמָה וַאֲדָמָה.

זוֹלְלֵי הָרִמּוֹן שָׁבִים אֶל פְּנֵי הָאֲדָמָה
רַק לַחֲצָאִין וְלִמְקֻטָּעִין. הָאוֹר בָּא אַחֲרוֹן
שׁוֹקֵעַ, מַזְהִיר לְעֵת עֶרֶב גַּרְגִּירֵי אַרְגָּמָן 
בְּכוֹס כֶּסֶף מוּפֶזֶת עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן.

 

(מתוך מחזור צל הצפור) 

 

 

מאורע לשוני


אני מתעוררת בבית הילדים באמצע הלילה, בת שנתיים, ריח של שתן באוויר. (המטפלות היו מחכות שנירדם, נועלות את הדלת והולכות עד הבוקר, כי לא היה כסף לשומר לילה). אני מתעוררת לתוך בכי. אנחנו ארבעה ילדים שעומדים ודופקים על הדלת שעות ובוכים. לא זכרתי את ההתעוררויות האלה, עד שלא קראתי בשיר של רחל: "הַיָּד העיקשת/ נוֹקֶשֶׁת נוֹקֶשֶׁת עַל שַׁעַר נָעוּל / הֵעוֹר רֻפָּט".
 

חדר מיון


גדלתי בסביבה שאנשים לא דיברו בה. לא היו לי חוויות של דיבור אינטימי. היינו דור ראשון לאנשים שהיו, לכאורה, בחדר מיון, כל מיני חדרי מיון: של עולים מתימן, של ניצולי שואה, של פליטים. היינו דור ראשון בארץ שהוריו דיברו מגוון שפות. עברית היתה שפה שהיה צריך ללמוד אותה מחדש. מי למד אותה?  דור הגיבורים, המעפילים, החלוצים, הבנים הראשונים של המשק (נולדתי בקיבוץ אייל). בעצם, גדלתי בבית אילם. הורי היו  ילידי הארץ, יודעי עברית, קוראי ספרים. זו לא היתה בעיה של עילגות, אבל אף אחד לא דיבר על עצמו, לא דיבר באמת. זה היה סוג של נכות, אי-מסוגלות להיות גלוי לב, לדבר דיבור פשוט. אני חושבת שחלק גדול מההוויה הלשונית שלי צמח משם, עם המון קושי, עד היום. הנכות הזו קיימת בתוכי בכל מיני מישורי חיים, אבל גם בכתיבה. העברית שלי רחבה, אני מסתובבת בין רבדיה בחופשיות, שפה מקראית, תלמוד, אבל מאד קשה לי לדבר את עצמי. זו לא בעיה של חשש מביטוי החוצה. אני לא יודעת לדבר עם עצמי על הרגשות שלי, וזה סוג של בור, שגם תורם. אני מרגישה בשירה שהמקומות שאנחנו תקועים בהם הם גם המקומות הפוריים שלנו, אבל חלק ממערכת היחסים הזו  של הכתיבה-קריאה נובע משם – מהתפעמות גדולה מאפשרויות שסגורות בפניי, ואני במהלכים מתמשכים לפתוח אותן. ההתגוששות ארוכת השנים שלי עם ההייקו למשל, עם חלק מהדרישות שלו, קשורה לזה. אני כותבת בקלות במקצב של 17 הברות בדיוק, קל לי עם התביעה לא לכתוב "אני", אבל עם הפשטות והישירות – לכתוב בלי חריזה, בלי מטאפורה – זה אימון מתמשך. החלקים הכי קשים לי קשורים בפשטות לשונית, אני חווה חוויות פשוטות אבל להגיד את זה פשוט – קשה לי.

 

 איך אומרים: "אני" בעברית?


המילה הכי גסה בבית היתה "אני". אסור היה להגיד "אני", ובטח לא "אני רוצה". בסרט "ילדי השמש" שואל רן טל, הבמאי,  יוצאת קיבוץ על הדבר הכי קשה שחוותה כשעזבה את המשק. והיא מספרת שזה קרה שנים לאחר העזיבה, כאשר כאשה מבוגרת אמרה לראשונה את המלה "אני". בילדות, הלשון היתה לשון רבים, לשון "אנחנו". גוף ראשון יחיד היה טאבו, ובטח לא בשימוש. אני מניחה שאמרתי "אני רעבה", אבל זה לא היה במובן שמשתמשים בו היום. בגיל 8-9-10 כולנו קראנו אותם ספרים, כך שאפילו החוויה הפרטית של הקריאה היתה חוויה משותפת, והספרים היו ספרים על חבורות, על קבוצות, מצ'יפופו, קופיקו וספרים של ראובן קריץ על קיבוצים וגם השביעייה הסודית ואניד בלייטון, "ילדי רב החובל גרנט" של ז'ול ורן. כך גם הספרים הבוגרים יותר – "בעל זבוב". עד היום החוויה של להיות זרה – אינה מוכרת לי.

כשמדברים על אחר, זר, אני אף פעם לא מרגישה שזה אני – אני בתוך כלל, והזר הוא תמיד מישהו אחר. אני זה לא אחר. וזו בכלל נקודת מוצא פרדוכסלית למשורר, במיוחד כמי שלא כותבת ב"אנחנו". אני לא כתבתי שום דבר בלשון רבים.

 

הגלוסקאות, האנפילאות, והפודגרה


שירה היא שיבושי לשון. השפה אלסטית: לגלגל אותה, לשחק אותה, לשחוק אותה, לסדוק אותה, מעניינים אותי בשפה בעיקר הסדקים: אמילי דיקנסון עם התחביר הבלתי אפשרי, אבות ישורון כמובן, ואפילו אלתרמן, שהוא המשורר של ילדותי, שלצד הלשון האלסטית הוא חורז "לך חיכיתי" עם "גימנזיסטית". זה בשבילי סדק שאני רואה אור מאחוריו, וזה פותח לי אפשרויות. כל הבורות שבין המילים: למשל "וילכו שלושת ימים" – ולא כתוב כלום. מילדות אני זוכרת שבחרתי דברים בגלל איך שקוראים להם. אני לא יודעת למשל אם אני אוהבת מישמש בגלל המילה או בגלל הטעם. עד היום אני נמנעת מללכת ברחוב שטריקר, אני לא סובלת את השם שלו, אבל בבובליק – הרחוב מקביל – תמיד אלך. מילים הן מהויות, זה יש כמו כל דבר. הן חיות לגמרי, והרבה פעמים חי הרבה יותר הצליל או השכבה הגיאולוגית שהן נמצאות בה. אני לא אגע בגיבטש.

 

 lyt_qpln_zhzh

בילדות קראתי הרבה ספרים מתורגמים, ומה שהילך עלי קסם, אפילו יותר מהעלילות והגיבורים, היו מילים: אנשים אכלו גלוסקאות ולא לחמניות, הלכו באנפילאות ולא בנעלי בית. ילד המים אכלו רקיקים ושתו שוקולדה חמה. שוקולדה חמה זה בשום אופן לא שוקו. יש לזה טעם אחר, מהות אחרת – זה בונה אנשים אחרים. לסבא של הלורד הקטן היתה פודגרה. רוב הטקסט היה קטן, את השם ג'ון כתבו בחמש אותיות: דג'שון, אבל יותר מכל – פודגרה זה לא שיגרון. זו מחלה מסתורית. כשהתחלתי לקרוא הסתובבתי בשוליים של המסתורין, כי לא ידעתי מה זה פודגרה, והמסתורין הוא חלק חשוב בשבילי בספרות בכלל ובשירה בפרט. אלתרמן מדבר על השוליים האלה. קפקא מדבר על הצוק שאין לו הסבר (פרומתאוס). חוויות מילוליות שאינן ניתנות לתרגום, להסבר, לפרשנות בעצם, ואפילו לא מובנות במובן תודעתי רגיל עד הסוף. משוררים שאני חוזרת וקוראת הם כאלה, הורביץ, שבלשון יש משהו סובטילי. הוא כותב לגמרי עברית, אבל התחביר של המילים, הדקדוקי והלא-דקדוקי, או שיבושי הלשון של זך המוקדם – זה הדהים אותי, זה ניפץ אותי, החיה אותי.

 

 

 

המילים הן עגלת זיכרון


יש לי חלומות שאני זוחלת בתוך המילה מסדרון. ויש חלום חוזר, שהופיע לראשונה בגיל שש. אני יושבת על ברכי אבי בסלון בדירת השיכון הפצפונת. היו אז תנורים של פרידמן. אני יושבת מולו והוא מקפיץ אותי במין משחק. ופתאום הוא זורק אותי לתנור. אני מתעוררת באמצע הקשת של המעוף. במשך שנים לא הבנתי את פשר החלום. אבי הוא אדם הכי לא אגרסיבי ומאיים שאני מכירה. עד שיום אחד, בתוך שיחה, מישהי אמרה לי: "זו הזריקה", כי באותה תקופה טופלתי על ידי אחות שהזריקה לי תרופה כחלק מהטיפול. החוויה של החלום, שהיתה זרה לי לגמרי, היתה מחוברת לגמרי דרך המילה "זריקה".

 

בגיל שש, כשחליתי בדלקת ריאות, הייתי כנראה לבד בבית במשך תקופה ארוכה, ארבעה-חמישה חודשים. יש לי זיכרון לבד עם ספרים, ופשוט אכלתי אותם. אוכל שאת אוכלת נהיה חלק ממך. ככה ספרים היו בשבילי, כאילו לגמרי הייתי שם. לא היתה שום חציצה. הייתי לבד כל כך הרבה שעות. בזיכרונות שלי המילים כרוכות בגוף. למשל זיכרונות מהקיבוץ. למשל הביטוי "שדה שעורה" שקשור בתחושה על העור – השיבולים הגיעו לי עד המצח. והמראה והרשרוש. הזיכרון, המקום שהוא נובע, כמו מעיין הנובע מהר, הוא המקום המילולי, אחר כך בא השאר. המילים הן עגלה שנושאת את הזיכרון.

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus