לתלוש את המילים מהפה

כלונסאות  

הפעם הראשונה שאני זוכרת שהתעורר בי משהו ביחס לשפה היה כשהייתי בת חמש בערך. השומרונים בונים סוכות בתוך הבית. זהו אחד הדברים שמבחינים בינם לבין שאר היהודים. הסוכה מאד משוקעת ויפה – כל התקרה מרוצפת פירות שתלויים בצפיפות, כמו שטיח על התקרה. אורחים נהגו לבוא ולראות את הפלא. הבית הפך פתוח. קבוצה גדולה של אורחים הגיעה ואבי ביקש ממני להסביר לאורחים איך בונים סוכה. אמרתי: "לוקחים כלונסאות", והאורחים פרצו בצחוק. הבנתי שאבי משתמש בי בתור אטרקציה לתיירים, והבנתי פתאום את הכוח של המילה. זו היתה מילה שהיא DISPLACED. איזה ילד בן חמש אומר כלונסאות?

הצד ההפוך של זה היה לקבל עונשים על מילים לא יפות: קללות, מילים מלוכלכות, חצופות. היה קטע של ללכת לשטוף את הפה במים ובסבון. כילדה הבנתי מזה שהמילים, לא רק שיש להן כוח משלהן – יש להן גוף משלהן – דבר חומרי.

סינול
בתיכון, אני וחברה שלי גלית ז"ל (שספרי הוקדש לה) יצרנו משחק. היינו ממציאות מילים חדשות. חשבנו שהמילים שניתנו בעברית לא משקפות תמיד את הדבר, ונהגנו להמציא מילה חדשה ולהשתמש בזה בינינו. היה לנו לקסיקון שלם. אני זוכרת מזה מילים בודדות, אבל בעיקר את הדחף, שהגוף של המילים יתאים לדבר. החלטנו לדוגמה שהמילה "תשוקה" לא מתאימה לדבר, והמצאנו את המילה "סינול". היו לזה נימוקים כבדי משקל. היום אני חושבת שהמילה "תשוקה" היא אדירה, מדויקת. רואים מזה שלא היה לנו מושג אז מה זה תשוקה. כנראה שלא הבנתי כלום, אם חשבתי ש"סינול" יותר מתאים.

לשון אִטִּית 

אַתּ, צָרִיךְ לִתְלֹשׁ לָךְ אֶת הַמִּלִּים מֵהַפֶּה
כְּמוֹ מַסְמְרִים מִקִּיר
אָמַר לִי סבּא
מֵעל מִטַּת מוֹתוֹ
לָרִאשׁוֹנָה הִבִּיט בִּי מִתוך עִנְיָן
ובְחיבה הַשְּׁמוּרָה לְזָרים נחמדים
שנִקרו בְּחַיָּיו.
ספְּרי לִי, הִפְצִיר
אַתְּ ראיתְּ עוֹלָם.
לֹא רָאִיתִי, סבּא, אֶלָּא
מִבּעד לְחורי הַמַּסְמְרִים
שֶׁהוֹתַרְתִּי בְּקִיר הַבַּיִת
עַד שמָלְאוּ שִׁכְחָה ו
הרגלים רַבִּים
וְכָל הַמִּלִּים שֶׁתָּלַשְׁתִּי
הריהן פְּזוּרוֹת לְפָנֶיךָ
עַל שְׂמִיכַת בֵּית הַחוֹלִים,
כֹּל אֵלֶּה רָצִיתִי לוֹמַר לוֹ
אֲבָל הַמִּטָּה הִתְרַחֲקָה,
הַמִּלִּים לָעוּ בְּפי
ורצעוּ אֶת לְשׁוֹנִי.

רוק

בדיעבד אני מבינה שחלק גדול ממה שכתבתי עליו, מחוויות היסוד שלי, קשור בקושי לדבר, להתבטא – כובד הפה והלשון. קשה למצוא את המילים וגם כשמוצאים מילים זה קשה. קשה לומר אותן – הפה מתמלא רוק. הכל נהיה מגומגם. למרות שהשירים שלי בהירים מאד, יש מתח מתמיד בין בהירות השפה לבין העלטה שבמחשבה.

זה קשור לזה שאני כותבת שירה ולא פרוזה. התחושה הבסיסית שלי היא שאני לא יכולה לכתוב סיפור, כלומר התחלה-אמצע-סוף, רצף, אורך נשימה. אין לי גישה לדברים האלה מתוכי, רק מתוך אחרים. כשאני צריכה לייצר את זה בעצמי אין לי חוויה כזו. מה שאני מרגישה הוא שתיקות, קיטוע, גמגום. בעצם האפשרות לומר חצי משפט ניתן מענה לצורך שיש בי, ומתאפשר לי להתבטא בלי להיות סגורה ולחתום מהלכים. 

אף פעם לא ראיתי בעצמי משוררת, אבל בעשור האחרון מצאתי לעצמי מרחב אנושי שבתוכו הכתיבה יכולה להיות משהו שאפשר לדבר עליו. מכורח זה, בזכות הקשר עם האנשים, ניתן לה מקום אחר בחיי. לפני כן זה היה מקום בודד מאד.

פרגמנט
אני תמיד כותבת מתוך חוויה, אף פעם לא מתוך מחשבה. בזה אני רחוקה למשל ממשוררת כמו ויסלבה שימבורסקה, שמנסחת תובנות, מחשבות, דעות, עמדות אסתטיות-פוליטיות. השירים יכולים לקרות מתוך חוויה משמעותית או כזו שהיא חסרת כל משקל. החוויה גם לא חייבת להיות אירוע. זה יכול להיות צליל או קצב שהולך איתי זמן, ואז מיתרגם לשיר – אבל תמיד זו חוויה. לכן מעולם לא הצלחתי לכתוב שיר בהזמנה. זה חייב לעבור במסננת האישית.

שירה מאפשרת פרגמנטריות, וזה הדבר שאני חשה הכי חזק, גם ביחס ללשון. היוצרים שאני אוהבת קשורים במהלך הפרגמנטרי, כי זו ספרות של שתיקות: ז'ורז' פרק, יואל הופמן. יש גם ספרות מלאה מלל, שעדיין אינה סגורה, כמו זו של חוליו קורטזר. בספרות הזו לא אומרים הכל, ולא הופכים כל אבן. אני מרגישה שזו  דווקא הנורמה השלטת בספרות העברית בשנים האחרונות – הריאליזם הפסיכולוגי, הפורט עד דק את התחושות, על המרכיבים העדינים ביותר שלהן, ומתאר כל דבר עד הקצה. מבחינתי, כקוראת, זה שם אותי במקום של צרכן, שצריך לבלוע כל מה שמאכילים אותו. זה הופך את הקריאה לפעולה מאד לא יצירתית, כאילו כולנו ילדים של הסופרים האלה, שמראים לנו מה אנחנו מרגישים. מרוב שמפרטים את הניואנסים – אין ניואנסים.

*

לִפְעָמִים אֲנִי שׁוֹמַעַת בְּקוֹלִי
אֶת אֲחוֹתִי. מוּזָר, כַּמָּה כְּבָר מִזְדַּמֵּן
לִי לִשְׁמֹעַ אוֹתָהּ? שְׁנֵי טֶלֶפוֹנִים בְּשָׁנָה,
רֶבַע פְּגִישָׁה בַּצִּבּוּר. וְהִנֵּה הִיא מְדַבֶּרֶת
מִתּוֹכִי, הַקּוֹל הַשַּׁמְנוּנִי, עִם כֹּל עודפי הָרֹק 
הנקווים בַּעֲרוּצִים שֶׁבְּתַחְתִּית הַחֲנִיכַיִם
צְרִימָה שֶׁל הִתְפַּנְּקוּת, אוּלַי תַּרְעֹמֶת
עַל כֹּל מָה שֶׁאָמוּר הָיָה לִקְרוֹת, מִזְּמַן,ו
ולֹא קָרָה. לָשׁוֹן ניתֶכֶת עַל הַקַּרְקָעִית, אִטִּית כְּמוֹ
צָב יָם פָּצוּעַ, הַהֶגֶה הנבלע בִּמְעָרוֹת הַלוֹע, רֶגַע
תָּלוּי וְאָז נָסוֹג לְתוֹךְ עַצְמוֹ
בִּרְגָעִים כְּאֵלֶּה הִיא יְכוֹלָה לְהַכּוֹת אוֹתִי בְּהֶלֶם
וּמִיָּד אָנוּ מִשְׁתַּתְּקוֹת, חֲרִיצִים עֲמֻקִּים
עַל הַשְּׂפָתַיִם הנְשוּכות,
כִּי כִּבְדות פּה וכִבְדות
לָשׁוֹן אֲנַחְנוּ,
אֲחוֹתִי וַאֲנִי.

שירה סתיו, ילידת 1971, חיה בתל אביב. מלמדת במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. מנחה סדנאות כתיבה בבי"ס "מינשר" בתל אביב. מבקרת ספרות ב'הארץ ספרים', עורכת ומתרגמת. ערכה את הספר פתאום כבו כל האורות מאת תרצה אתר, המכנס את יצירתה בפרוזה (הקיבוץ המאוחד 2010). ספרה לשון אטית יראה אור בימים אלה בהוצאת זמורה ביתן.