"השיר הכריח אותי להודות שאני מתגעגעת"

מה רע בזה/ רחל פרץ

רחל פרץ

להתגעגע לחצר.
מה זה אומר.

לחפון את הפנים במשהו.
מה רע בזה.
זה כמו להסתכל מבעד לאצבעות פשוקות,

מה שרואים זרוי כתמים של חושך.
ומה בחושך.

השעות המשתרכות עד לשובה

של אמא.

רגלו של סבא הזקורה על הכרית בלי ברך,

מתנת אביו ממרום העגלה.

הרחוב שמתלכסן מהחלון ועד לגשר.

קופסת הטבק שמתחת לכרו.

הממחטה המקומטת בידו. עיטושו.

מבוא החיכייה מתחת מיטתו.

חומת האבן המתולעת.

עץ הזית האפור משיר פגרים שחורים

של פרי על הבטון.

הציפורים.

שולי המדרגה המשומנת

בין מטבחה של סבתא לשירותים,

הרוך מועך הלב של חריציה.

הריח של השום המיטגן בנענע.

מחול המוות הרותח של פולי הפוּל.

כתמי הטבק הכתומים של ציפורניה.

מקלה הדק המשבש את שירתו

של הכחול כביסה במי הפיילה.

השקט הכבד בין מיטתו ובין סיריה.

לשונה הלבנה של המשיגינע משם

דיירת המשנה מאחורי הדלת הנעולה

לוקקת מספרים כחולים מקרחות ידיה.

בכיה. הנכמרים בחיוכיה.

הדוק הישנוני שעל הכל.

הנילושות המתרפקת של הגעגוע.

המשוררת רחל פרץ, המתגוררת בשכונת קטמון שבירושלים, נולדה ביפו ג', או כפי שהיא מכנה אותה, "יפו אחת לפני התהום". שיריה פורסמו ב"הליקון", "מטעם" ו"אדומה", והיא מפרסמת דרך קבע בבלוג שלה, "דברים שיש להם שיעור". בימים אלה עובדת פרץ על ספר השירים הראשון שלה. ביקשתי לשוחח איתה על ילדותה ועל פיסות הילדות העולות בשירה "מה רע בזה", שפורסם בחוברת "הליקון" האחרונה, העוסקת בנושא ילדות.

 

מה זה "יפו אחת לפני התהום"?
זאת יפו ג', שאחריה יש את יפו ד', שם גרים האנשים חסרי הפנים, אלה שלא קיימים באמת, שלא ישמעו עליהם יותר, הקצה. ככה חשבתי אז. אצלנו, ביפו ג', היו חיים - היו ערבים, יהודים, פרדס שהיה מעוז העבריינות, ובעיקר היה רחוב יפת, העורק הראשי לתל אביב".

 

באיזה גיל הבנת שאת גרה בסוג של קצה?
אני לא גרתי בקצה, אני גרתי במדינה עצמאית. העולם הפנימי שלי היה ה'מקום' שלי, העיר שלי, המדינה שלי. כל השאר היה תפאורה לדרמה הפנימית, שכל קשר בינה לבין החוץ היה מקרי".

מתי התחלת לכתוב?
בגיל 13. כתבתי המון, מילאתי מחברות. באיזשהו שלב נתתי למורה לספרות לקרוא שיר שלי, והיא אמרה שזאת לא שירה. 'שירה', היא אמרה, 'זאת שפה, והדבר הזה לא מדבר בשפת השירה'. מאוחר יותר זרקתי הכל לפח. התחלתי לכתוב מחדש לפני כחמש-שש שנים. את השיר הראשון הקלדתי ברשת, ישר למסך של איזה פורום. בחסות האנונימיות יכולתי להיות הכל, יכולתי לעוף לאן שארצה. בהמשך גיליתי שהכל חלק ממני".

 

המשפחה שלך, הנוכחת בשירים, קוראת אותם? מגיבה?
אני זוכרת שקראתי לאמא שלי את אחד השירים הראשונים, והיא אמרה, 'רוחה, את ממש משוררת'. שתינו צחקנו. היא קוראת טבעית, מהבטן, מזהה זיופים בלי היסוס. אמא שלי, שכל חייה עבדה בניקיון וגידלה ארבעה ילדים לבד, היא האשה הכי חכמה והכי חזקה שאני מכירה. כשהייתי ילדה חשבתי שהיא צריכה להיות ראש הממשלה או לפחות נשיאת זימבבואה. היא יודעת המון שפות, היא ידעה כל מה שלמדנו בבית הספר, אפילו שלמדה רק עד כיתה ט'. עד היום היא זוכרת כל מה שלמדה בבהירות. היא הקורבן האולטימטיבי של הנסיבות, אבל כילדה היא היתה בשבילי כל הנסיבות כולן. גם היא, כמוני, נראתה לי זרה לעולם הפיזי שסבב אותנו, אלא שהיא היתה אסירה בו, ואני הייתי חופשייה מעצם זה שהייתי ילדה".

 

ואבא?
אבא היה יורד שנייה לקנות סיגריות וחוזר כעבור חודש מלא בסיפורים על העולם שבחוץ, על אנשים שאוכלים נחשים ממולאים, על נשים שעוברות מחאפלה לחאפלה, נשים מתלבשות, חוגגות, כאלה שיש להן חליפה של איב סן לורן, גברים שמפסידים בהימורים בלילה אחד סכומים שקונים בהם בית. הוא עצמו היה טבח באולמות חתונות, במסעדות מרוקאיות. לא מזמן הראיתי לו חוברת ששיר שלי התפרסם בה. פתחתי לו בעמוד שלי, והוא קרא את הכותרת ואמר, 'אני לא מבין את העברית הזאת'. כיווץ לי את הלב שאני מראה לו משהו שהוא מחוץ להישג ידו. רציתי לשמח ואולי ציערתי אותו, אבל במובן מסוים הוא השירה שלי. הוא לא יודע את זה, אבל הוא בתוכה, ממנו היא באה".

 

היכן מתרחש השיר "מה רע בזה"?
בבית של סבא וסבתא, המקום היחיד בעולם שבו לא היתה חציצה בין העולם הפנימי שלי לזה החיצוני. זה היה בית מהאגדות במעלה הגשר של רחוב יפת, בית מתפורר עם עץ זית ענק בחצר ושולחן מעץ גס, שהיה בעיני בעל חיים אינטימי. היו בו שני חדרים. הקיר של הסלון, שבו ישן סבא, היה גם הקיר של הגשר, והוא היה עשוי מאבן חול - קיר מתפורר, מלא חיים, חרקים קטנים, אבק. זה היה הקיר שלי. מאחורי הבית היתה מוסתרת גינה עם עצי רימונים ולימונים, לשם אסור היה להיכנס, סוג של גן עדן אבוד. בחצר המשותפת היה חדר, שם גרה המשיגינע, קשישה זעירה לגמרי, ניצולת שואה, שקראנו לה ככה כי זו היתה המילה היחידה שהיא השמיעה, בצעקות: 'משיגינע'".

 

זה שיר געגועים?
זה שיר נכשל, כמו הרבה שירים שלי. ניסיתי לגעת בגרעין הקשה של הסלידה הפיזית שלי מהתרפקות, מנוסטלגיה, ותוך כדי תהליך הכתיבה הוצפתי במתיקות של ההיזכרות, שהיתה חזקה ממני ומכל ניסיונות הבירור שלי. זה שיר התרפקות מחריד, הוא הכריח אותי להודות שאני מתגעגעת".

 

 

Model.Data.ShopItem : 0 6