הפנינה והבוץ
קול אישה
social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
31.5.12
קול אישה
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

הפנינה והבוץ

"ברגעים של קושי, ממש לא בא לרכך. מה שבא לי זה לשמור על השבירה ועל החספוס של הרגע. אני מכבדת את הראשוניות של רגע הכתיבה. בדרך כל דברים שלי נכתבים ברגע מסוים, בכמה דקות, ויש בהם משהו מהאנרגיה של ההתנסות המיידית". עינת יקיר יקיר משוחחת עם רחל חלפי

הלוואי לוּטְרָה   הלוואי

הלוטרה אינה צריכה להיות יפה  כדי
לעשות חיים   שעשוע   שעשוע  זה
מה שהיא רוצה
ארוכה  אפורה  קצרת רואי
ובכל זאת רוקדת במים בכל רמ"ח ושס"ה ונפשה
מי אומר שצריכים להיות יפה,    הא?!
שוב ושוב היא   מגיחה   מטפסת על תלולית שלג גבוהה
כדי לגלוש ממנה שוב ושוב למים
להתגלץ' לאלמנט שלה   זה מה שהיא רוצה
נראית פקידה אפורה  עובדת סוציאלית מסורה
ובכל זאת  כל השובבות  כל השוקקות הזאת  האוהבוּת הזאת
לשחק עם עולמה  זה מה שהיא רוצה
לשחק   לשחק עם כל המאוהבוּת הזאת
בעצמה  בעולמה

 

מתוך "ספר היצורים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011

 

 

 

זיכרון לשוני ראשון


הזיכרון הראשון שלי, שקשור ללשון, הוא די טראומטי. זה קרה כשהייתי בת תשעה חודשים. הייתי חצי ילדת חוץ. נדדתי עם אמא שלי בין קיבוצים, היא עבדה כגננת. אבא עבד מחוץ לקיבוץ – לא היינו חברים. הגעתי לשם כתינוקת, אחרי כמה חודשי מגורים בחדר שכור בתל אביב. פתאום היה המעבר החד ללינה בבית הילדים.

 

אני מתעוררת בלילה בבית הילדים הגדול הזה, וכל הילדים צועקים: "רוֺמה! כלב ים!". אני זוכרת את הצעקה ההיסטרית הזו, כל הילדים בהיסטריה המונית הולכת וגוברת, ואני מצטרפת. מה שראיתי – ראיתי על התקרה אהיל עם מנורה, מאיר במסדרון. על התקרה היו תבניות אור בצורת טיפה מוטה הצדה. רומה היה שם המטפלת של בית הילדים, ואת הצעקה "כלב ים" לא הבנתי בכלל. ניסיתי לצעוק. הבנתי שזה משהו רע. יכול להיות שהבנתי מה זה כלב. יכול להיות שהבנתי מה זה ים. אבל לא הבנתי מה זה הצירוף הזה כלב-ים. כל הצירוף הזה והצעקה הנפחדת של הילדים, מבלי להבין את פשר הפחד – כנראה שילד אחד, גדול יותר, חשב שהצורות הללו המאירות שנזרקו על התקרה הן כלב ים – הרגע הזה חי אצלי. לפני כמה שנים היה לי חלום: אני תינוקת שזה עתה נולדה, בת ימים, מנסה להגות מילים ראשונות, ואני זוכרת את המאמץ של הקול הפיזי העצום, של תפעול הפה והלשון. חוויות הלשון חוזרות למצבים בסיסיים ומוקדמים.

 

החיים הם חצץ, והשירה צריכה להיות חצץ


זו שורת שיר שלא הכנסתי לספר "תמונה של אמא וילדה" (הוצאת קשב לשירה, 2010). זהו אחד הדברים הבודדים שסימנתי החוצה. זה מחזור שלם של התדיינות עם הרשויות. כשהוצאתי את הספר "תמונה של אבא וילדה" (הוצאת קשב לשירה, 2004), אחרי התאונה הראשונה שאמי עברה, זו היתה תקופה ארוכה וקשה ביותר לשניהם ביחד ולי ביניהם, כמי שטיפלה בהם. בתפישה שלי, לא ישבתי וכתבתי שירים בתקופה זו, אלא פתקים בהולים לעצמי במסדרונות בתי חולים, כהפסקה של חמש דקות בין רופא אחד לשני. כשבאתי לאסוף את זה שנים רבות אחרי זה, ואחרי התלבטויות קשות,  הרגשתי, מבלי לנסח את זה לעצמי במילים, כי זה לא היה עוד במישור המודע, שכתיבה כזו, שנכתבת בו ברגע ממש של התרחשות קשה מהסוג הקשה ביותר שאדם עובר – אני לא הולכת לייפות את זה בכלל.

 

כשאת מנסה לבטא משהו, אפילו לעצמך, בתוך מערבולת, זה אבסורדי לנסות להפוך את זה למוצר אסתטי, לעבד את זה. יש מילה שכולם אוהבים להשתמש בה – "טרנספורמציה", שזה יעבור טרנספורמציה במובן הנדוש, איזה עידון. בעיני לא. זה ממילא היה די תמציתי.

נדמה לי שמירון כתב עלי שאני מביאה לשירה גם את הפנינה וגם את הבוץ, ואני מזדהה עם זה. גם הבוץ שהפנינה עטופה  בו חשוב לי, זה חלק מהרוח הלשונית של השיר. ברגעים של קושי, כשאת מנסה להעביר לשפה מציאות שהיא שוברת-כל, ממש לא בא לרכך. מה שבא לי זה לשמור על החריקה ועל השבירה ועל החספוס של הרגע. זה לא שאני עובדת על זה – אני מכבדת את הראשוניות של רגע הכתיבה. בדרך כל דברים שלי נכתבים ברגע מסוים, בכמה דקות, ויש בהם משהו מהאנרגיה של ההתנסות המיידית. אני לא הולכת אחר כך לחפש מטאפורות יפות יותר.

 

הטמפרמנט והסוויץ'


לפני עשר-עשרים שנה כתבתי מחזור ארוך של שירים קצרצרים, שאני קוראת לו "כמעט הייקו". אני יכולה להגיד שהשירים האלה למשל באים ממקום אחר – הם סוג אחר של אנרגיה, אז שם למשל הפורמט לא מאפשר מציאות מתערבלת. המגע הוא נוצתי, ואני נאמנה לרגעים האלה. אני מוצאת עצמי מוותרת על עוד מילה, עוד הברה – לא תמיד אפשר להיות נאמן ל-17 הברות, אבל יש ערך לתמציתיות. מנגד, יש שירים מאד ארוכים, למשל בספר האחרון שלי, "ספר  היצורים", שירים שיש בהם איזה אלמנט סיפורי, שגם בהם אני לא משנה הרבה. זו לא עמדה – זה טמפרמנט. זהו הקול הכותב שמשמיע עצמו בתוכי ודורש שאקח עט ליד, ואכתוב בלי סינון. את ה"פואטיקה" של עצמי אני מתחילה להבין שנים אחרי, ורק אחרי שדברים כבר רואים אור, ונתקלים בתגובות, ומתחיל דיאלוג בינך לבין דבר שמישהו כותב או שואל. כשמזמינים אותי לקרוא או לדבר על שירים אני מוצאת עצמי תוהה ולא יודעת להשיב, ואז אני צריכה לעשות סוויץ' מהערוץ הכותב והכמעט לא מודע לערוץ המודע והמסביר לעצמי, ולפעמים אני מבינה משהו.

 

בזמן האחרון דווקא, ממש בשבועיים האחרונים ככה, הבנתי פתאום שאני עסוקה מאד בפער בין אימפולס חריף של רגע של רגש, דמיון, או צורך להגיד משהו, לבין ה"מספיקוּת" או ה"אי- מספיקוּת" של השפה. אני מבינה את זה למשל מתוך הכרעות אחרות שעשיתי. למשל במהדורה המורחבת "מקלעת השמש"  כשהנחתי את השירים של הספר הראשון, שמתי כשיר פותח את השיר "מלים הן", שבמקורו היה בין הראשונים אבל לא הראשון. כלומר הבנתי פתאום שהעניין הזה של החמקמקות של השפה, של המילה, של המציאות שהמילה מנסה לקבע – זה אחד הדברים שהכי מעסיקים אותי.

 

מלים הן
מלים הן כסאות-נוח ברוח
מעל לחול הרב כחול אשר על שפת הים
יש בהן משהו נוח אבל דלוח
כלשהו. תאר לך איש נישא ברוח
אל כל רוח
חולם שהוא
יושב איתן, ועוד בנוח
מלים אין להן
ריח דומה לריחות המציפים את המוח
שעה שהוא נאחז בהן
טובע
מלים הן קול האוח
הקורא בלילה
והלילה שחור ואינו נראה
רק קול האוח אומר
לילה

 

פורסם לראשונה בקובץ "שירים תת-ימיים ואחרים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1975

 

 

האי-כתיבה


דן מירון מדבר על הריבוי הבלתי נסבל כמעט של המציאות, ולכן החסר הבלתי נסבל של הלשון. כל מיני דברים בכתיבה שלי מנסים להתגבר על הפער הזה. זה כאילו יוצא גפ, זה יוצא כמעט פיזי. אני זוכרת את הפעם הראשונה שכתבו עלי "נעה בין לשון נמוכה לגבוהה", בגלל הסלנג והדיבוריות והפיוט מנגד, ואני מסכימה עם זה. חשוב לי לדבר ממקומות שונים בתוכי, ובכל סיטואציה שירית מתגייסת הלשון התואמת. אין לי איזה "סגנון" או איזה סוג של תום שירי שהוא שליט בכל הטקסטים. אני לא כופה משהו שניזון מאיזה אני מאמין של סגנון או של דרך דיבור או של פורמטים שיריים. כל סיטואציה מכתיבה את הלשון שלה. לכן, גם סיטואציה של אי-כתיבה היא לגיטימית. בתקופות שבהן אני לא כותבת, שלא בא לי, אני לא סובלת מרגשי אשמה, לא לוחצת או מצטערת. להפך, גם זה ביטוי.

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus