הפה הפיזי
קול אישה
social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
10.10.12
קול אישה
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

הפה הפיזי

"אני כותבת כמו שאני מוצצת אצבע. זה אירוע תקשורתי, ארוטי, פיזי. משהו שלא קשור רק בהפקת קול אלא גם בשתיקה – בקושי בהפקת קול. זה גם על הדממה, האילמות, המגבלה". אפרת מישורי מדברת עם עינת יקיר

תרגיל בשפה 
למלא את העברית 
במה שאינו עברית.

למלא את מה שאינו עברית
במה שהוא רק עברית.

 

למלא את העברית השופעת מלים
בתכולת הגיגית הריקה מנוזלים.

 

לרוקן את העברית מן היכולת 
לשטוף את הגיגית בהבלים.      

     

לתאר במלאות 
את ריקותה של הגיגית:

לנוע - 
מן הגיגית הריקה מחלב
אל העברית המלאה במים.

 

לעבור -
מן הגיגית הריקה 
אל הגג הריק.

 

לקפוץ -
מן הגג הריק 
אל מחוץ לגג הריק

 

מתוך הספר אנך ואנחה - שירים 2007-2003 (הקיבוץ המאוחד, 2007)

 

ויטגנשטיין אומר: "כדי להטוות גבול למחשבה היה עלינו להיות מסוגלים לחשוב את מה שאינו נותן עצמו לחשיבה. ניתן אפוא להטוות את הגבול רק בשפה. ומה שנמצא מצידו האחר של הגבול יהיה פשוט חסר מובן". אני באתי מהעבר השני של השפה.הלשון מפציעה החוצה, ואת לא יודעת איזה מרחקים היא גומאת עד שתגיע לשפה. כל עניין השפה מגלם מצב גבול – אנשים חושבים שאני יודעת הרבה על החיים, אבל הם לא יודעים שאני יודעת הרבה על החיים כי באתי מצד השני. ככל שאני מתבגרת אני יודעת שבאתי משם. מהמים, מהמיימיות הזו.

 

הים
הים הסתיר את עצמו במים.
הים נחבא אל גליו.
הים התחפש לצבע שקוף
ושמים סגרו מעליו.
הים טבע בים.
הים התהפך ורקע בגליו.
הים בא מעצמו אל עצמו
והקצף כיסה את פניו.
שנים הוא זז נסער
בלי עתיד ובלי עבר
מקדם אלינו את פרצופו ההפכפך
שמצולותיו יבשו והיו למים.
טובל בדממה הכחולה של ריחו הנפקח 
הים אינו מסוגל לקרוא את עצמו
רק לחולל את עצמו:
להוליד גלים
מעוד גלים
ולחולל שקט
מאי שקט

 

מתוך הספר הפה הפיזי - שירים 1997-2002 (הקיבוץ המאוחד, 2002)

 

לדבֵּר זה כמו לחתוך מים. המילה היא מן גבעת-קול. יש לה קצוות. את אומרת בתוכה דברים, את מוזגת בתוכה נוזל. בעצם, בשפה אין קו. בטבע אין קו באמת. הרי קו מוגדר משני עבריו. וכאן אין קטגוריות. לקח לי זמן להבין שעניין השפה הוא לא טרום-מילולי – הוא על-מילולי. זה מעבר למילולי. תמיד ניסיתי להציג את זה כרונולוגית, אבל המֵעֵבֶר הוא העניין. המעשה של השפה הוא בעצם המעשה של לצקת לתוך מבנים. לכל כלי יש שפה, קצה, שוליים. אני אוהבת מבנים. לשון היא מבנה. המבנה מכתיב תוכן. כתבתי פעם "אני כבר לא מבוצרת ולא בצורה" – זה מסרב להתכנס. הייתי רוצה להיות רק הכבשים, אבל לצערי אני גם הרועה. אני מסיטה את השוליים ומטיחה את המילים והן חוזרות אלי חזרה. השורות מתנפצות וחוזרות, ואז מתגלים לי הרבה דברים. כשאני אומרת "הים טבע בים" אני אומרת ביחס לזה שאני מוצפת – אני לא מסוגלת להשתלט על הנביעה הזאת. הייתי רוצה שהגוף יתבטל. אני לכודה בו. אם הגוף היה מתבטל, אני לא חושבת שהייתי כותבת. במצב הזה, הדיבור הוא האיבר המפותח שלי, שבא על חשבון דברים אחרים. הזדקנתי אל הדיבור.

 

במיטה עם אפרת

לְעוֹלָם לֹא אָקוּם אֶל הָעוֹלָם
לְעוֹלָם לֹא אָקוּם אֶל הָעוֹלָם
לְעוֹלָם לֹא אָקוּם אֶל הָעוֹלָם
לְעוֹלָם לֹא אָקוּם אֶל הָעוֹל
אֶשְׁכַּב
כְּמוֹ תִּינֹקֶת
מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה הַמְּרִיחָה.

לְעוֹלָם לֹא אָקוּם אֶל הָעוֹלָל
לְעוֹלָם לֹא אָקוּם אֶל הָעוֹלָל
לְעוֹלָם לֹא אָקוּם אֶל הָעוֹלָל
לְעוֹלָם לֹא אָקוּם אֶל הָעוֹל
אֶשְׁכַּב
כְּמוֹ תִּינֹקֶת
מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה הַמְּתוּחָה.

לְעוֹלָם לֹא אָקוּם אֶל הָעוֹלָה
לְעוֹלָם לֹא אָקוּם אֶל הָעוֹלָה
לְעוֹלָם לֹא אָקוּם אֶל הָעוֹלָה
לְעוֹלָם לֹא אָקוּם אֶל הָעוֹל
אֶשְׁכַּב
כְּמוֹ תִּינֹקֶת
מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה הַמַּסְרִיחָה.

 

מתוך אנך ואנחה

 

אני כותבת כמו שאני מוצצת אצבע. זה אירוע תקשורתי, ארוטי, פיזי. זה משהו שקשור מאד בהטבעה הינקותית של איך הלשון מפציעה אל קדמת הפה. משהו שלא קשור רק בהפקת קול אלא גם בשתיקה – בקושי בהפקת קול. זה גם על הדממה, האילמות, המגבלה.

 

הכתיבה היא לא הלשון. הכתיבה היא דבר מאוחר יותר. השירה שייכת הרבה יותר לקמאי, ללא-מילולי, למגמגם, לעילג. היא שייכת לטקסט. סיפחו אותה לפרוזה עם המצאת הדפוס, אבל מאז ומתמיד היא היתה קיימת והועברה באופן אורלי. היא שייכת לצד הינקות.

 

הפה    הפיזי

הפה    הפיזי.
הפה    הפיזי.
הפה    הפיזי.
הפה    הפיזי.
הפה    הפיזי.
הפה    הפיזי.
הפה    הפיזי.
הפה    הפיזי.
הפה    הפיזי.
הפה    הפיזי.
הפה    הפיזי.
הפה    הפיזי.
הפה    הפיזי.
הפה    הפיזי.
הפה    הפיזי.
ה  מ  י  ל  ה.

 

מתוך הפה הפיזי

 

יש לי בהגדרה פה משוטט ומנשך פתוח. משהו בפה הפיזי שלי הוא לא לפי הנורמה והסטנדרט. יש תיאוריה שהמוח התפתח מתא, מאליפסה של הפה, כמו מדוזה ששחתה בים הקדמון וביקשה להשתכלל, והתפתחה לאף, צוואר, גפיים, זרועות. כל המוח התפתח מהפה שהתפתח. ואם לא די בזה – אבא שלי בלשן. מילדות נחשפתי לפסוקית הפועל, ראיתי עצים תחביריים. כך שאני לא צריכה לומר "הבית שלי הרוס" – אני יכולה לדבר, לעמוד מול בית ולראות אותו נהרס, כמו אבות ישורון.

 

כל הלונה-פארק הזה שלי כולל מבנה פנימי. זה משהו שמלווה אותי כל הזמן. אני אומרת "שיר הוא מכשיר עם אחריות לשניים". אני אגייס את כל האמצעים להגיד את הדבר המדויק לאותו רגע, אבל אחרי רגע אני אהיה במקום אחר. השיר הוא חד, אבל לא משמעי.  אני כותבת דבר אחד, וכמו חלום – הוא מתפענח באופן אחר לגמרי. חלמתי פעם שאני נתקעת בחריץ. חצי ממני בצד אחד וחצי בשני. אבל הפְּנים והחוץ מתערבבים, ואני לא מצליחה לעבור לתוך המערה. אני מנסה לזוז וצריכה לעשות את אינסוף תנועות כדי לעבור פנימה. ואז אני רואה מולי תנשמת שמסתכלת. היה רגע של החלפת מבט בין שתינו. אני מרגישה שבאינסוף התנועות לומר כל פעם אותו דבר יש משהו שלא נגיש לי. אם את מסתכלת על כל משורר, את מרגישה שתמיד יש לו את השיר הזה. השיר האחד של המשורר הוא השיר שבו הוא מסגיר למי הוא כותב, למה הוא כותב, ותמיד זה כרוך בחוויה החזקה של מה שנמצא מחוץ לטווח ההשגה שלו – כל השירים הם בעצם מופע של הדבר הזה. הבסיס הוא פרדוקס.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus