הכתיבה היא ברירת מחדל
קול אישה
social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
31.5.12
קול אישה
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

הכתיבה היא ברירת מחדל

"שירה וכתיבה נראו לי תמיד לא סקסיות בגלל הבית שגדלתי בו. זה נראה לי תחום של לוזרים שמבלבלים את המוח במקום לעשות דברים טובים במציאות". ננו שבתאי מתארחת במדור "לשונות"

אייס טי 


כשתיכנס שוב בדלתי
אשפוך את קוביות הקרח 
ואכין לנו אייס טי

עכשיו איטי

אך כשימים חמים
יהיו למים, מתוקי
אז לא אטבע
אולי תתבע אתה

להיות אתי

(בילדותי
בכיתי בדמעות רבות
לתוך תבנית של קרח
והחזרתי למקפיא).

*

don't talk about it ואיך השיר talk about it 


כשהייתי קטנה, והורי רצו לומר משהו שלא אבין, הם עברו לאנגלית. אמא היתה אומרת לאבא: don't talk about it. אני שמעתי את זה כמילה אחת. אחרי שנים, כשלמדתי אנגלית, הבנתי שזה כמה מילים. אני חוויתי את זה כמילה מחוברת שהבנתי את ההקשר שלה, אבל לא ידעתי מהי. 
כשאני כותבת, אני חושבת רק על מה שאני רוצה להגיד ולמי אני רוצה להגיד את זה. אני לא חושבת על איך אני אגיד את זה. אם הרגש שלי מספיק חזק כדי להגיד משהו – זה ייצור אוטומטית שיר. אם אני כותבת משהו כדי לכתוב יפה – זה יוצא לי סתמי, ואני יודעת שזה סתמי כי אז אני מרגישה שאפשר לכתוב את זה במיליון דרכים אחרות. רק כשיוצא לי משהו דחוף אני רואה שהיתה רק דרך אחת לומר את זה, וזו הדרך שאמרתי את זה.

*

הטרגדיה הצ'כובית וברירת המחדל


אף פעם לא רציתי לכתוב. אני יודעת שיש באמירה הזו אלמנט מסוים של קלישאה – פרסונה, אבל התחלתי לכתוב כשלמדתי משחק – זו היתה הקרקע שלי. קרקע של סצנות, של לשחק מערכות יחסים מחיים אמתיים, של קונפליקט ודרמה. במשחק היה לי קשה להביע רגש בזמן אמיתי. ראיתי שיש בי משהו שמתנגד עמוקות להוציא רגש לפועל בצורה הזו. גדלתי בבית שבו ניתחו אותי מגיל צעיר. במאי, או מורה, היו לכן אישיות בעייתית מבחינתי, כזו שרוצה להגיד לי מי אני. חוויתי את זה כדבר פולשני. מצד שני – מאד רציתי לשחק, דווקא בגלל זה. בגלל הילדות שלי איבדתי את הספונטניות הרגשית, ורציתי להשיב אותה דרך המשחק. רציתי להשתחרר מהסגירות הזו שלי – הייתי סגורה כמו פסל, בובתית – ילדה שקטה, רוקדת בלט, לא מדברת כמעט. על אחת כמה וכמה – לא חשבתי שיש לי מה להגיד בעולם הזה. פתאום, כשהתחלתי לכתוב – וזה היה מקרי – גיליתי שזה המקום שלי בעצם, ראיתי את האפקט שזה עושה על אנשים. שירה וכתיבה נראו לי תמיד לא סקסיות בגלל הבית שגדלתי בו. זה נראה לי תחום של לוזרים שמבלבלים את המוח במקום לעשות דברים טובים במציאות. אנשים לא מבינים את זה. מבחינתי, הרצון היה להיות רקדנית, משהו שאין בו מילים,  ונהייתי סנדלר, קצב, חייט – נהייתי המקצוע העלוב של המשפחה. הפסקתי לרקוד, וזו הטרגדיה הצ'כובית של החיים שלי. אני מעריצה רקדנים, לוליינים – אמנים לא מילוליים. מצד שני – ראיתי שכתיבה היא הכוח שלי. בתחילת הדרך, כשכתבתי את "ילדת ברזל" (הוצאת ידיעות אחרונות, 2006) חוויתי סיפוק גדול מכך שהצלחתי להביע את עצמי איך שרציתי בדיוק – זה ממש סד נפשי. ה"רקדנות", הלוליינות, מצאו את הדרך שלהן בשירה, במילים. אבל מבחינתי זו ברירת מחדל.

*

השיבוש והמוסיקה


אני כותבת מתוך פעולה דרמטית. כמו שחקן על במה, כמו דמות. כותבת כאילו בשביל לשכנע, להעליב, להחמיא. ותמיד מול מישהו. לפעמים המישהו הזה הוא אני, ואז זה יכול לשאת אופי הרהורי יותר, אבל הנטייה שלי היא לא להתפלסף, כלומר לכתוב יפה. ברוב המקרים, השירה נשארת במקום של משהו שהשתבש בחיים ואין ברירה – צריך לכתוב על זה. היא עולה ממקום של שיבוש, לא ממקום קרייריסטי. המילה תמיד סותרת פעולה בחיים, ובאופן פרדוקסלי – כשמשהו משתבש בחיים אני מחפשת את המילה שתתקן. קירקגור אמר שהמשורר זועק את זעקתו, ועל שפתיו מוסיקה. בסופו של דבר, זה קשור לדבר הבסיסי הזה של מציאות ומילה – את רוצה שיחבקו אותך ולא מחבקים אותך, ואת כותבת על זה שיר. אני כותבת שירים כדי לגמור עם זה, עם השיבוש. לכן אני גם חושבת הרבה על כותבי הרומנים – למה להתעסק כל כך הרבה בשיבושי מציאות? יש בזה משהו שלילי. מצד שני, אולי רק אם אבדוק את זה עד הסוף ואכתוב על מה שקרה – אשתחרר מזה.

 

*

 

 nnv_shbty_yldt_hbrzl

בנות לוט בוהות 
חולמת את אותו חלום
עד שהקשר יתבסס
התחתונים שלי כל כך ורודים
כי היום זה יום וידוי
אבל משקפיים
משאירים אותי בוהה
באחותי הקטנה
דדי אין לו מחלות מין
אבל מהריון צריך להיזהר
פתאום קם האב
לוקח מזוודה בצורת הגוף שלו
ועכשיו צריך להגיד
"ומתחיל ללכת"
אבל לא מרגיש שהוא עם
ונשאר במיטה
פעם זה אב
ופעם זאב
פעם זה אב
ופעם זאב.

 

*

 

הנחות והנאור


לא הייתי צריכה לפתח היבט מקצועי ביחס לכתיבה כי גדלתי איתו. זה היה בדמי, גם מתוך זה שקראתי המון וגם מתוך דברים שירשתי מאבא. איזו רוח מרדנית, ילדותית, שובבה – אלו לא דברים שחשבתי עליהם בכלל. אבל ההסמכה האוטומטית ביני לבין אבי מקוממת אותי. אנשים לא מבינים שזה לא מעניין אותי. כמובן שעצם היותי כותבת יוצרת מתח נוסף, אבל המרד האישי-פוליטי שיש בשירה שלי קשור יותר בזה שאני אישה ואבא שלי גבר, ויש כאן מאבק מגדרי-פטריארכאלי. במובן הזה, לדור הזה, ויהיה הנאור ביותר כמו אבא שלי, יש בעיה עם זה שאישה משמיעה את קולה. זה כאילו מעשה אישי מול אבא שלי כמשוררת אל משורר, אבל בעצם זה לא. אני אישה שכותבת, כמו מיעוט אחר שכותב, כמו ג'מייקה קינקייד. אישה שבאה מבית נאור כמו הבית שבאתי ממנו לא אמורה לחשוב את זה, אבל עם השנים, נוכח המציאות, זה דווקא עולה יותר ויותר – אני מגלה שאני במעמד נחות, ושאני צריכה להילחם כל הזמן על מהות, תוכן, צורה, כי אני לא גבר.


ננו שבתאי, 37, משוררת, מחזאית, תסריטאית ובמאית תיאטרון. זוכת פרס אקו"ם לשנת 2005 על ספרה "ילדת הברזל". 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus