לא שמים יין

"מוכר המים של סביליה", דייגו ולאסקז, 1623 כמו בכל דת או תרבות, גם ביהדות לשירה תמיד היה מקום מכובד. במקרא היו אלה שירי-עם על אודות מאורעות היסטוריים ומיתיים: חלקם שובצו בנרטיבים ההיסטוריוגרפיים של המקרא, כגון שירת הים, שירת האזינו, שירת דבורה, שירת חנה או קינת דוד; ואחרים היו מזמורי תהלים, שלימים שובצו במערכת הליתורגית בבית המקדש ובנוסח התפילה שעוצב לאחר חורבנו, או שירים שזכו לפרשנות אלגורית, כגון שיר השירים, או אפילו פואטיקה שקולה, ששימשה רבים מן המסרים הנבואיים.

בארץ ישראל בעידן שלאחר המקרא, שימשו פיוטים לנשיאת דרשות שבועיות בבתי הכנסת ולנשיאת התקוות והתפילות של ציבור אותו הדור. ככלל, יש להניח שבכל אתר ואתר שהיתה בו נפש הומייה, בין שתועדה בהיסטוריה ובין שלאו, שרתה תמיד השירה.

אחד העקרונות שעל פיהם נגזר גורלם של שירים רבים - אם להיקלט במסורת הטקסטואלית או להיעלם בתהומות הנשייה - היה מידת הפונקציונליות הליתורגית של השיר. אם השיר ביטא רעיונות או רגשות דתיים שהתאימו להתהוותה של המסורת הליתורגית (ודייק: של המסורות הליתורגיות), או-אז היו לו סיכויים טובים יותר להתקבל. שיר כזה כונה פיוט ("שיר" ביוונית; בעברית הוראת המילה היא שיר בעל מטען דתי או תפילתי).

כך הם למשל פיוטיו של יוסֵי בן-יוסֵי "אתה כוננת" ו"אהללה אלוהי", המושרים ביום הכיפורים ובראש השנה, בהתאמה; פיוטו של יניי "קרובה", ששרים בשבת פרשת נח; ופיוטיו של אלעזר בירבי קיליר לתשעה באב. כל אלה הם מן המאות הראשונות לספירה, וישנם אף כמה פיוטים אנונימיים מוקדמים יותר.

ישנם גם פיוטים שחורגים מעולם התפילה ומלווים את כלליות המרחב של החיים היהודיים, כגון זמירות סביב שולחן השבת, שירי חגים ושמחות, פיוטים לחתונות, לבריתות ולזבד הבת. בקיצור, כמאמר הקלישאה, הפיוטים היו לפסקול של החיים היהודיים; ופיוטים חדשים המשיכו להתווסף למסורת עם חלוף הדורות, והם נושאים בחובם את עלילות ואת קורות העם, על מגוון גישותיו התיאולוגיות, הקוסמולוגיות, המיסטיות וכיוצא באלו.

נפח גדול של פיוטים נוספו בימי הביניים, ובמיוחד בתור הזהב של שירת ספרד. ארסנל המשוררים של דורות אלו כולל את מנחם בן-סרוק, חסדאי אבן שפרוט, רב סעדיה גאון, דונש בן-לברט, ר' שמואל הנגיד, ר' שלמה אבן-גבירול, ר' אברהם אבן-עזרא ור' יהודה הלוי, שביחד עם רבים אחרים תרמו עשרות, אם לא מאות פיוטים למחזורים ולסידורי התפילה, וכן לכלל החיים היהודיים. קהילות דרום ספרד שחיו בקרב האסלאם והושפעו ממנו ומתרבות השירה החצרנית שלו, הותירו אחריהם אוצר תרבותי שלא יסולא בפז – אלפי שירים של קודש ושל חול.

תרבות יודו-אסלאמית

שירת חולין עברית איננה דבר של מה בכך, ולא ניתן להתעלם מן העובדה שרק במאה העשירית המסורת היהודית הטקסטואלית פתחה דלתותיה לתכנים שאינם כוונו אך ורק לעבודת הקודש, ובכל זאת מצאו את דרכם גם אל בתי הכנסת. אגב, תקנת חכמים אוסרת משחרב בית המקדש לשמוע שיר ולנגן ניגון שאינו חלק ממצווה או הידור מצווה, כלומר, שאינו בחגים או בשמחות של מעגל החיים (סוטה מח, א, גיטין ז, א).

ועדיין, באופן הדרגתי, החל מרב סעדיה גאון (שפועל בעירק במאה העשירית) ותלמידו דונש בן לברט, שנודד לספרד וזורע שם חלק מתורותיו הבלשניות והפואטיות פורצות הדרך, ועד ליהודה הלוי (המאה ה12) וטדרוס אבולעפיה (סוף מאה ה13) – הולכת ומתבססת מקומה של שירת החולין הספרדית כשירה לגיטימית הראויה לפרסום ולהפצה, למרות שהיא עוסקת בתכנים חילוניים מובהקים, כגון שירי אהבה, הגות, שירי עונות השנה, שירי טבע, יין, חשק, מלחמה, שירי שבח פרסונליים ועוד.

זו איננה שירה עממית, אלא אליטיסטית, מבית היוצר של אליטה חצרנית נהנתנית; שירה שקולה ומעולה מכל הבחינות הבלשניות והפואטיות, אשר למעשה נמצאת בתחרות תרבותית מתמדת עם השירה הערבית, שאותה היא מחקה וכנגדה היא מתעצבת. באמצעות התחרות הזאת השירה העברית בספרד מבקשת להחזיר עטרתה של השפה העברית ליושנה, לעושרה שנתדלדל, כך טענו המשוררים, מאז גלה העם מארצו. למעשה, שירת ספרד החזירה את העברית המקראית לקדמת הבמה של התרבות היהודית, השיבה אותה אל החיים הקונקרטיים (של האליטה אמנם) אחרי שקרוב לאלף שנה שימשה בעיקר רק את ה"עבודה שבלב". " "במֵימֵי הגפנים בערה אש", כותב אבן גבירול, "ותאכלני". הבערה הפנימית שמצד אחד מנחמת ומצד שני מעוררת את החושים ואת התאוות היא מוטיב מרכזי בשירת היין, שהיא שירה הדוניסטית על פי רוב שקוראת לאדם לחיות את היום "

באופן כללי, היחסים בין המוסלמים ליהודים היו טובים בספרד, ושרתה הערכה תרבותית הדדית ביניהם. לראיה, ר' שמואל הנגיד שירת כשר האוצר וכשר הצבא, ואף כיועץ הראשי ויד ימינו של מלך גרנדה (ווזיר). עם זאת, התחרות התרבותית לא היתה סמויה מן העין: טקסטים פולמוסיים סביב הלשון והשירה הנעלה היו נפוצים למדי (גם הלטינית היתה בתחרות אי-שם ברקע), לעתים בצורה של פולמוסים מוצהרים, לעתים בחיבורים פילוסופיים (הדוגמה המפורסמת ביותר לכך היא ספר הכוזרי), ולעתים בשירים עצמם. פעמים בצורה רצינית ופעמים באורח היתולי.

מעניין שדווקא בשירת היין המתחים הללו אינם באים לידי ביטוי, אף שניתן היה לחשוב שכן, שהרי היין אסור לשתייה על פי מצוות האסלאם, ואילו על פי מצוות התורה, הוא חלק אינטגרלי ומרכזי בפולחן. אמנם התורה אינה מעודדת את שתיית היין שלא למטרות קודש, וכפי שציינתי, במיוחד שלא במסגרת של שירה וניגונים (ועל כך אוהבים חכמים לצטט את דבריו של הנביא "בשיר לא ישתו יין" – ישעיה כד, ט); ואולם, ניתן היה לצפות שזו תהיה קרקע פורייה לפולמוס עסיסי.

החורף מגיע

בכל הנוגע להיבטים ההיסטוריים והאנתרופולוגיים, ידוע שבתרבות החצרנית של ימי הביניים ניגנו בכלי נגינה, רקדו ושתו (הרבה) יין. כך שבמקרה הזה, בני שני התרבויות היו מחוץ לדיני תורתם. מתברר שזה היה זמן לבילויים, ולא לפולמוסים. "מת אב ומת אלול ומת חומם, גם נאסף תשרי ומת עמם, באו ימי הקור, והתירוש אדם וקולו בכלי דמם. לכן ידידי, סוב אלי רעים, כל איש ואיש יעש אשר זמם", כותב שמואל הנגיד בשירו המפורסם, "קומה שתה בכוס ושוב ושתה בכד,ובליל וגם יומם".

החורף מתחיל, ואיתו מתחילה גם עונת השתייה, היא העונה שבו היין מאדים ונודם, כלומר מפסיק לתסוס. זו גם העונה הקרה שבה היין יכול לחמם את הגוף מבפנים - חימום פיזיולוגי או נחמה נפשית. המאפיינים האוניברסליים של השירה ניכרים כאן; זו פסיכולוגיה שחוצה תרבויות.

 

כפל משמעות דומה עולה גם באחד משיריו של אבן-גבירול. "במֵימֵי הגפנים בערה אש", הוא כותב, "ותאכלני". הבערה הפנימית שמצד אחד מנחמת ומצד שני מעוררת את החושים ואת התאוות היא מוטיב מרכזי בשירת היין, שהיא שירה הדוניסטית על פי רוב שקוראת לאדם לחיות את היום.

סביר להניח שזו הסיבה לכך שדונש בן-לברט, תלמידו של רב סעדיה גאון, שחוזר לספרד מן המזרח לאחר שחסדאי בן שפרוט, ממנהיגי הקהילה בקורדובה מזמין אותו, ומי שעל פי המחקר מחבר את שיר היין הקדום ביותר שידוע לנו עליו, דווקא מתנגד למנהג. כלומר, שיר היין העברי הראשון הוא בכלל שיר גנאי, והוא מופנה כלפי המארח שלו, חסדאי אבן-שפרוט:

"בכסלה דיברת/ ועצלה בחרת, והבל אמרת/ כלצים וכסילים, ועזבת היגיון/ בתורת אל-עליון, ותגיל - ובציון/ ירוצון שועלים. ואיך נשתה יין/ ואיך נרים עין - והיינו אין/ מאוסים ונעולים!"

אלה רק השורות המסכמות של השיר, שכולו גנאי ותוכחה. נשאלת השאלה אפוא, כיצד הצליחה שירת היין, ובכלל, שירת החול הספרדית, להתקבל בסופו של דבר בצורה כל כך טוטלית? האם היה זה מעמדם של משורריה? האם בשל מעמדה של קהילתם? כיצד ייתכן ששירה מסוג זה לעתים אף מצאה את דרכה אל תוך מסורת הפיוטים הליתורגית?

חוקר שירת ספרד עזרא פליישר מזהה את פריחתה של שירת ספרד בשילוב שבין שתי הגישות - המערבית והמזרחית - להתמודדות עם תרבות האסלאם. הן זו של דונש והן זו של שמואל הנגיד ועמיתיו.

"הזרע שהצמיח את השירה העברית החדשה בספרד נבט מצירוף מקרים מופלא - אבל באמת לא לגמרי חד-פעמי- שהפגיש חברה בעלת אורח-חיים מתבולל ואידיאולוגיה שמרנית, עם אידיאולוגיה מתבוללת של חברה בעלת אורח-חיים שמרני. התוצאה היתה מחויבת המציאות, ואחריתה מוכרחת לגמרי". " יין בגימטריה הם 70, כמספר פניה של התורה. התורה גם היא משכרת, מחממת, משמחת לבב אנוש. ניתן לאבד בה את השליטה וניתן ללגום אותה נכון, בצורה אחראית ובוגרת, והנמשלים עוד רבים ומרובים "

דונש בן לבראט, שאמנם נולד במרוקו אבל בילה את רוב ימיו בבבל תחת חסותו של סעדיה גאון, למד מן הערבים בלשנות ופילוסופיה, אבל הקפיד על אורח חייו השמרני, בדומה לרבו וכנהוג במזרח. זה מה שפליישר מגדיר כ"אידיאולוגיה מתבוללת בעלת אורח חיים שמרני". לעומת זאת, כאשר הגיע לספרד, מצא חברה שזנחה את אורח החיים השמרני, אבל החזיקה באידיאולוגיה שמרנית שהתבטאה בעיקר בהתנגדויות לחידושים הלשוניים פורצי הדרך שהוא ייבא מבית מדרשו של רס"ג. בסופו של דבר, השילוב של חידושים אידיאולוגיים וחידושים באורח החיים אפשרו למה שלימים כונה "תור הזהב" בספרד.

התורה כיין

נוסף על הניתוח ההיסטורי של פליישר, אפשר להציע את האפשרות האלגורית, זו שאליבא דחוקרי המקרא סללה את דרכו של שיר השירים אל כתבי הקודש תחילה ואל מעמדו כקודש הקודשים בפיו של רבי עקיבא. במילים אחרות, לא מן הנמנע שרבים משירי היין נכתבו או פורשו כדו-משמעיים, שכן ידועה היא שהתורה משולה ליין, ושירת היין יכולה להיקרא, לפרקים (לא תמיד), גם כשירה שנושאה הוא התורה עצמה. זוהי אמנם פרשנות שיותר מתאימה לעולם החסידי, אבל בל נשכח שהחסידות נשענת על המסורת המיסטית הקבלית, שצומחת באותה התקופה ובאותם האזורים.

המונולוג של מאיה על יין, "דרכים צדדיות"

יין בגימטריה הם 70, כמספר פניה של התורה. התורה גם היא משכרת, מחממת, משמחת לבב אנוש. ניתן לאבד בה את השליטה, וניתן ללגום אותה נכון, בצורה אחראית ובוגרת, והנמשלים עוד רבים ומרובים. אבל מעל לכול, נדמה שמה שמאפיין את התורה בהקשר זה של היין היא שהתורה היא אורגניזם חי; כל הזמן מתפתחת וכל הזמן משתנה, ועצם קיומו של הפרק ההיסטורי המכונה שירת ספרד הוא דוגמה חיה למאפיין זה.

לסיום וכקוריוז נחמד לפורים, אני מציע להקשיב לאחד המונולוגים על היין הטובים ביותר מן הקולנוע של השנים האחרונות, כאלגוריה לתורה וללימוד תורה. אני מדבר כמובן על המונולוג המעולה של מאיה, המלצרית מקליפורניה בסרט "דרכים צדדיות", שמסבירה למה היא כל-כך אוהבת יין. תרגמתי את דבריה לעברית, תרגום כללי ולא מחייב, אבל קולע פחות או יותר למה שהיא אומרת.

"אני אוהבת לחשוב על כל מי שהכין את היין ועל כך שלפעמים היין שאני שותה עכשיו הוכן בידי מישהו שכבר הלך לעולמו. ואני אוהבת את העובדה שכל בקבוק של יין הוא בקבוק חי, והרגע שבו פותחים אותו הוא רגע ייחודי, והוא יפגיש אותך עם יין אחר מהיין שהיית פוגש אילו היית פותח את הבקבוק אתמול או מחר. כי היין כל הזמן מתפתח וכל הזמן צובר מורכבויות, והגוף שלו הולך ומתמלא. ואני אוהבת את העובדה שהוא כל כך (פאקינג) טעים". לחיים!

כל הפרטים על פסטיבל היין בבית אבי חי

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי