ניצולי השואה ויתרו על הזכות להיזכר
היום שאחרי
social
facebook whatsup email tweeter
רונאל פישר //
22.4.14
היום שאחרי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

ניצולי השואה ויתרו על הזכות להיזכר

"רציתי שהוריי יותירו חותם בלתי נמחה, כזה שאינו מצהיב ואינו דוהה לעולמים, שאינו מתכסה אבק ואינו מתיישן". רונאל פישר כועס על כך שלניצולי השואה לא היתה ברירה אלא לקיים את האנושות, במקום להעניש אותה

רבים מיהודי אירופה שנותרו בחיים לאחר מלחמת העולם השנייה חשים כי ניצחונם טמון בעצם העובדה שהם חיים ויכולים להעמיד דורות אחריהם - שיוכיחו כי לא כלו. הוריי העבירו את התחושה הזאת לי ולאחיי, ויותר משהסכימו לחוות עמנו את השואה, הם ביקשו להעביר את המסר החריף של חיים למרות הזוועות.
 

כעסתי אז, כילד, ואני כועס היום עוד יותר על הוריי ועל אנשי התופת שהסכימו להוסיף ולחיות, להתקיים, לברוא וליצור חיים, משום שראיתי בכך זילות של השואה, של יקיריהם שנרצחו ושל עצמם. מותר לאדם, והוא אפילו חייב, להנציח את סבלו הבלתי נתפס, את צערו ואת כאבו באמצעים בלתי שגרתיים כדי להבטיח שהכול יבינו עד כמה אין כל דרך לפייס את ההיסטוריה על מעשיהם של הנאצים ובני זנונים אחרים שהעניקו לרוע משמעות חדשה.

 

" לא אחת שאלתי את עצמי כיצד היה מגיב בורא עולם אילו היו השורדים מתכנסים למרגלות הבונדסטאג, מציבים שלטים הכופרים בזכות קיומו של האדם, משהוכיח כי גרוע הוא מחיית השדה, ותולים את עצמם בהרמוניה של שקט ושלווה " רציתי שהוריי יותירו חותם בלתי נמחה, כזה שאינו מצהיב ואינו דוהה לעולמים, שאינו מתכסה אבק ואינו מתיישן, לפני שהלכו מכאן ונאספו אל אבותיהם. רציתי שהם או אחרים כמותם יתקעו במצחה של האנושות יתד ניצחת, מעליבה, מבישה, מכוערת, גסת רוח ומקוממת כל כך עד שתעמוד היא במקומם עד אין קץ. רציתי שהיא תספר את סיפורם מבלי שהם יצטרכו לעשות זאת, שהרי הם מתכלים ונמוגים, נוטלים עמם לקברם את העוצמה הרגשית שלא יהיה לה זכר או ניצוץ של זכר עוד 150 שנה, ואולי פחות מזה.

 

לא אחת שאלתי את עצמי מה היה עושה העולם, כיצד היה מגיב בורא עולם, אילו היו השורדים מתכנסים למרגלות הבונדסטאג, מציבים שלטים הכופרים בזכות קיומו של האדם, משהוכיח כי גרוע הוא מחיית השדה, ותולים את עצמם בהרמוניה של שקט ושלווה, מתוך רצון חופשי וניסיון לייצג את rvnl_pyshrעו"ד רונאל פישר המשמעות היחידה של החיים.

 

איני מזועזע מהרעיון, אבל אני ער לסתירה הפנימית. הוריי היו חייבים להישאר כדי לספר, ואני חייב הייתי להיוולד כדי לדעת, אבל איכשהו מכעיס אותי בכל פעם מחדש שלא נמצאה להם הדרך להעניש את האנושות במקום לקיים אותה. במובנים רבים, קנו ניצולי השואה את הזכות המפוקפקת ללעוג לרעיונות מוסריים, לבטל מתוך תיעוב את רגש החמלה, להתכחש לאהבה ולהאמין, מתוך הכרה וידיעה ברורה, שהאדם בעל פוטנציאל לא מבוטל להיות מטונף מצואה. הם ויתרו על כך כדי לבנות חיים, אבל הם ויתרו בכך גם על הזכות להיזכר לעולמים.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus