לקרב אליהם את הפלנטה האחרת

צמיחה מתוך התופת. האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג - 
הרב  יקותיאל יהודה הלברשטאם קבוצה אחת תזכור את השואה גם לאחר שאחרוני הניצולים יסתלקו מהעולם: העדה החרדית. עבור מי שזוכר מדי יום את מה שעשה לנו עמלק, שמציין בארבעה ימי צום שונים את המלחמות ברומא ובבבל שהתרחשו לפני 2,000 שנה, שקהילות כמו שפיירא וורמייזא או גזרות ת"ח ות"ט מככבות אצלו מדי תפילת שבת או בקינות לתשעה באב - מה זה כבר לזכור את מה שקרה לפני 70-80 שנה.

הסיבה לכך מתבהרת כשמביאים בחשבון שהקבוצה ההומוגנית שקיבלה את המכה האנושה ביותר בשואה היא דווקא החרדים לדבר ה'. על פי הערכות, יותר מ-75% משלושה מיליוני יהודי פולין שנספו בשואה ניהלו אורח חיים חרדי. אלפי ישיבות, חיידרים ועיירות יהודיות נמחקו מעל פני האדמה, ממשפחות מפוארות של עשרה ו-13 אחים ואחיות שרדו אחד או אחת בקושי, ועולם התורה המפואר של מזרח ומרכז אירופה כמעט נכחד. כל זה מחדד את השאלה מדוע לא מלמדים את הילדים החרדים על מה שקרה שם.

הציבור החרדי הוא נפגע הלם בואו נודה בעובדות: לא כל התכנים הממוצעים של יום השואה מתאימים למי שמקפידים מדי יום שלא ללמוד אפילו לימודי חולין. יומנה של אנה פרנק, ילדים יהודים שהוסתרו במנזרים, פרטיזנים שצדו חזירי בר כדי לשרוד ביערות וביקור באגפים מסוימים של יד ושם המעוטרים בתמונות ענק מזוויעות של שלדי אדם ערומים – כל אלה יכולים לעורר אי נוחות מול הקודים של החברה החרדית.
 

האתוס שניסתה הציונות לבנות סביב גבורת השואה אינו מתאים לקו החרדי. גם התאריך שאותו בחרה המדינה היהודית הצעירה כדי לציין את זכר השואה, דווקא בימי חודש ניסן האסור בהספדים או בעצב, לא תרם לחיבור של הנוער החרדי למה שקרה שם. 

הציבור החרדי הוא נפגע הלם

נראה שהעדה החרדית לא עשתה דבר כדי להתקרב בכל זאת לזיכרון השואה. ביום הקדיש הכללי, עשרה בטבת, שנקבע על ידי הרבנות הראשית כמועד חלופי ליום השואה המקובל, לא מתמלאים קירות בתי הספר החרדיים בתצלומים מהעולם היהודי המפואר שהיה ואינו עוד. איש לא מעלה על נס את סיפור חייו מעורר ההשתאות של האדמו"ר מצאנז-קלוייזנבורג, שאיבד בשואה את אשת נעוריו ואת 11 ילדיהם, אך לא איבד לרגע את האמונה באלוקי ישראל ובעצמו, עלה לארץ והקים מעפר משפחה חדשה וקהילת ענק. אף תערוכה נודדת לא מציגה פריטי יודאיקה ששרדו את הפלנטה האחרת ואיפשרו ליהודי התקופה לקיים מצוות במסירות נפש אמיתית. הצגה, טקס או מחזה, שדווקא במגזר שאינו צורך טלוויזיה או קולנוע יש להם חשיבות במיוחד להעברת המראות והקולות, כלל אינם בנמצא.

אם אצל חלק מבנות המגזר מחייבת בחינת הבגרות בתולדות עם ישראל ללמוד לפחות כמה מושגי יסוד מדברי ימי השואה, אזי לנער החרדי המצוי אין יותר מדי ידע על מושגים כמו בירקנאו וטרנזישטט, סוביבור וציקלון בי, מבצע ברברוסה, ועידת ואנזה או הפתרון הסופי. אין מה לדבר על למידה לעומק של התהליכים שהפכו מדינה נאורה והומנית למפלצת טרף שלא היתה כדוגמתה בתולדות האנושות, ואיש לא שואל מה אפשר ללמוד מכך בימינו אנו על הטבע האנושי.

למצב הזה יש מה גורמים. ראשית, כמו כל נפגע הלם - גם הציבור החרדי, שספג מכה אנושה בשואה, העדיף להדחיק את הנושא מסדר היום. גם הציווי התלמודי "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור" הוביל להסתרת הנושא. הטבע החרדי, שלא נוהג לדרוש ועדת חקירה או תחקיר אחרי אירועים ומעדיף להתעסק בעתיד, הרחיק את השואה.

הישראליות הצליחה ליצור מצג כאילו השואה היא הוכחה לכך שאלוהים אינו קיים. בחירתם של רבים מהניצולים לפרוק עול תורה ומצוות בעקבות מה שקרה להם, ואפילו הקמתה של המדינה החילונית בעקבות השואה, גרמו לחרדי הממוצע אי נוחות כשהוא מתבקש להתמודד עם המלה הזו. כאילו השואה היא נגדו.

לא כך חייבים להיות פני הדברים. אפשר ללמוד על השואה גם מנקודת מבט חרדית אמונית, שאפילו מחזקת את האמונה בה' ונותנת עוצמות אדירות לדור הצעיר. פעם בחודש בממוצע מקדיש אחד העיתונים החרדיים כתבה לקהילה שהיתה ואיננה עוד, אבל אין בכך די. אם הגמרא במסכת גיטין בחרה להקדיש שישה עמודים ארוכים, מרתקים וגדושים בסיפורים מצמררים כדי לתאר את תקופת החורבן, כנראה שצריך לעשות הרבה יותר כדי לזכור ולא לשכוח את עשה לך עמלק הגרמני וחבר מרעיו.