כל עוד יש עדים
היום שאחרי
social
facebook whatsup email tweeter
ניב שטנדל //
21.4.14
היום שאחרי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

כל עוד יש עדים

מה יישאר מזיכרון השואה אחרי לכתם של אחרוני הניצולים? בעיקר טקסים ודוקומנטציה של עדויות. סרטה של ציפי ביידר "האחרונים מטרבלינקה" הוא עוד תוספת חשובה למפעל התיעוד המתמשך

השופטת בדימוס דליה דורנר, שעמדה בראש ועדת החקירה הממלכתית בנושא הסיוע לניצולי השואה, סיכמה את דו"ח הוועדה באמירות חריפות. בין היתר עמדה דורנר על חשיבותה הקריטית של השעה. פשען המוסרי המתגלגל של ממשלות ישראל כלפי ניצולי השואה הלך והצטמצם עם השנים – לא משום שהוגדלו הקצבאות והורחבו הקריטריונים, אלא משום שאוכלוסיית הזכאים הלכה והידלדלה.

 

אלה אכן ימים חשובים בתולדות מדינת ישראל ויחסיה עם השואה וניצוליה. מתן הקצבאות הוא רק פן אחד של היחסים הבעייתיים. חשוב העניין ככל שיהיה (והוא חשוב ביותר), משמעותו ההיסטורית נופלת מזו של התיעוד. במפעל הנצחת השואה יש לתיעוד סיפורי הניצולים חלק מרכזי, תפקיד שרק ילך ויתעצם ככל שתתרחק האנושות בזמן מן השואה, וככל שילכו ויתמעטו ניצולי השואה. למדינת ישראל, שהשואה היא מאבני היסוד של קיומה, יש אינטרס מובהק בשימור העדויות. לא אינטרס היסטוריוגרפי, כי אם אינטרס פוליטי לאומי. עדויותיהם של הניצולים היו ועודם חוד החנית במאבק נגד הכחשת השואה, כמו גם בהצדקת קיומה של מדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי.

  shtndl_trblynqh
למדינת ישראל אינטרס מובהק בשימור העדויות. חיילים בטקס זיכרון בטרבלינקה (פלאש90)

מה יישאר לנו מזיכרון השואה לאחר לכתם של אחרוני הניצולים? טקסים, מסורת ישראלית חילונית, וערימות של דוקומנטציה. סיפורי חיים שמגוללים בספרים ומתועדים בסרטים. למדיה הכתובה והמשודרת נודע תפקיד חשוב בשימור קולותיהם של ניצולי השואה, והיצירה התיעודית הפכה לכלי המרכזי לתיעוד עדויותיהם.

 

היצירה הדוקומנטרית כמו מבקשת לתפוס את הניצולים ברגעיהם האחרונים, ולחלץ מהם את זיכרונותיהם למען הדורות הבאים. לצרוב את סיפוריהם על גבי פורמט דיגיטלי. זהו מפעל הנצחה לא מוסדר שמניע את עצמו, בלי מוסד שעומד מאחוריו ומושך בחוטים. שלא כמו ארכיון העדויות המוקלטות - מפעלו המבורך של סטיבן ספילברג – אנו צופים מדי שנה בסרטים דוקומנטריים רבים, שלא נולדו מתוך יומרה מוסדית, אלא מתוך יוזמה אישית, לא פעם משפחתית. זו יוזמה שמונעת לרוב על ידי שני גורמים במקביל. האחד – הרצון לתעד סיפורו של אדם טרם מותו; השני – המשיכה לסיפור, שמעבר היותו בעל חשיבות, הוא גם בעל פוטנציאל דרמטי אדיר.
" בראי סרטי השואה, נדמה שכל הניצולים חווים את אותו המסלול בבואם למחנות ההשמדה "  
כשקלמן בכה
"האחרונים מטרבלינקה", סרטה של ציפי ביידר, הוא סרט דוקומנטרי שכזה, ואף מתבלט כיצירה שבה המשיכה לסיפור הדרמטי קדמה ככל הנראה לרצון לתעד אותו (כיוון שאין מדובר כאן באדם המתעד את בן משפחתו). אך עצם הבחירה בצמד גיבורים שהם "האחרונים" – הניצולים האחרונים ממחנה טרבלינקה – מבהירה גם את רצונו של הסרט לתפוס את האחרונים האלה, בטרם לא יהיו עוד אחרונים. שהרי אחרי האחרון אין עוד אף אחד.

 

שני גיבורי הסרט הם זוג נהדר, שכמו נכתב על ידי תסריטאי מוכשר או לוהק על ידי מפיק חד עין. שמואל וילנברג הוא הדומיננטי בין השניים. הוא טיפוס חם, אמוציונאלי, שלא מתקשה לבטא את רגשותיו הסוערים ולא עוצר בעדם. נרגש הוא פוסע ברחבי אתר ההנצחה, מסביר ומכוון, פורש איורים ומזכיר נשכחות. רגע הוא פליט מוכה גורל, ורגע מדריך תיירים נלהב. הוא ביקר בפולין כבר עשרות פעמים מאז המלחמה. רעו אומר לו שהוא מתמצא בוורשה טוב יותר מאשר בתל אביב. אך ברור כי השנים והביקורים החוזרים לא הקהו את הכאב, שעדיין מעלה דמעות בעיניו לא פעם.

 

קלמן טייגמן, לעומתו, לא ביקר בפולין למעלה מעשרים שנה. בדמותו השותקת והמסוגרת הוא מזכיר יותר את הטיפוס הקלאסי של ניצול השואה, שמתקשה לדבר על המאורעות. לשאלותיו של שמואל, שמבקש לדובב אותו, הוא עונה לקונית. ובפולנית. שמואל גוער בו על כך, אך הוא מתקשה לחזור לעברית. פולין החזירה בבת אחת את הפולנית לפיו, עם כל הטעם המר שבה. אולי זו השיבה למולדת, ואולי הפילטר שדרכו הוא פורק טיפין טיפין את רגשותיו.

 


סרטה של ביידר הולך בתלם המוכר של סרטי השואה מסוג זה, העוקבים אחר ניצול שואה בביקור במחנה ההשמדה אותו שרד. יש בו את המרכיבים הקבועים והמקובלים – רסיסי זיכרונות, סיפורים של מצוקה ושל גבורה, בני משפחה שנספו, רגעים של דממה ושל עוצמה.

 

בראי סרטי השואה, נדמה שכל הניצולים חווים את אותו המסלול בבואם למחנות ההשמדה. וכמו סרטים דומים לו, גם סרטה של ביידר מרגש כפי שניתן לצפות. ביידר עושה זאת במתינות, מבלי לגלוש למלודרמטיות ומבלי להזדקק למניפולציות רגשיות. היא מלווה את גיבוריה מן הצד, כמעט ללא התערבות, מספקת להם את המרחב שהם זקוקים לו כדי לחוות את החוויה במלוא עוצמתה המזעזעת. במיוחד דברים אמורים בקלמן; שלא כשמואל, היא אינה גוערת בו על כך שהוא מדבר פולנית. הוא זקוק לזמן ההסתגלות כדי להגיע לרגע בו הוא פוצח לפתע בהמנון טרבלינקה, אותו הזכיר לו שמואל קודם לכן.

 

לשיאו המרגש מגיע הסרט בסיומו, בטקס זיכרון שנערך בטרבלינקה בהשתתפות עשרות חיילי צה"ל, טקס שבו הניצולים ונשותיהם הם אורחי הכבוד. והם אכן זוכים לכבוד רב, להצדעה ולחיבוקים נרגשים. זוהי סצנה נפלאה, שקשה להישאר אדיש לעוצמתה. נדמה שכולם בוכים בה – החיילים, הצופים, שמואל. ואפילו בעיניו הכהות של קלמן נקווית דמעה.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus