המדיום הקולנועי חזק מכל מנצליו

לא היינו שם. לא רעבנו בגטו, לא הושפלנו ברחובות, לא הכרנו את טעמו המחריד של הייאוש נטול הגבולות. תודה לאל, לא היינו שם, ובכל זאת השואה היא חלק בלתי נפרד מחיינו. נוכחת בחלומות, בזיכרונות, בפחדים. רוב הזמן אנחנו שוכחים, אולי מדחיקים, משתדלים להותיר אותה שמורה במצב טוב לקראת יום השואה והגבורה, ואז נופל עלינו סרט כמו "שתיקת הארכיון" ומזכיר לנו שהידיעות על מותו של הכאב היו מוקדמות בהחלט.

ייחודיותו של "שתיקת הארכיון" נובעת מכך שיוצריו יודעים שכבר ראינו לא מעט סרטים על השואה. הם יודעים שעוצמתה של התמונה התיעודית נשחקה לאחר יותר מדי צפיות, שעברנו לעידן שבו כל אמת מצולמת נחשבת ללא יותר מפרשנות סובייקטיבית, ושיוצרים כמו רוברטו בניני וקוונטין טרנטינו מרגישים בטוחים מספיק לביים סרטים מתעתעים כמו "החיים יפים" ו"ממזרים חסרי כבוד" - שאין בהם לא יופי ולא כבוד להיסטוריה או לקורבנות.

דווקא בשל כך הם בחרו להציב במרכז הסרט שלהם סרט אחר: פיסת צלולואיד אבודה שצולמה בגטו ורשה באביב 1942. את הסרט צילמו הגרמנים ולכבודו הינדסו מחדש את הגטו, כפו על תושביו משמעת צילומים וחייבו אותם "לשחק" בסצנות מהווי הגטו, שלא היו ולא נבראו. לכאורה, מדובר בלא יותר מפיסה מטונפת של תעמולה נאצית, עדות נוספת לכוחו המסוכן של המדיום הקולנועי ולחשדנות הבריאה שיש להפנות כלפי כל "עדות" מצולמת המתיימרת להפגיש אותנו עם השנים האיומות ההן. אלא שמה שמתחיל כסרט על סרט נהפך במהרה למשהו אחר לגמרי. הרחם הקולנועי נשכח בשעה שבוקע ממנו עולם אנושי נושם.

את הסצנות השונות מהסרט הגרמני, דהויות, נטולות קוהרנטיות ולפעמים לא ערוכות, בחרה  הבמאית, יעל חרסונסקי, ללוות בעדות כפולה, עדות מאז ומשם ועדות מכאן ועכשיו: עדות ראשונה היא עדותם של בעלי הדבר. את התמונות המלאכותיות של "גיבורי" הסרט היא מעמתת עם דברים שכתבו והותירו מאי אז, חושפת את הפער שבין הפיקציה המומחזת לכאבי הלב הנסתרים.

כך למשל, את הסצנה שבה "מככב" ראש היודנראט בוורשה, אדם צ'רניאקוב, מגלוונים משפטים שכתב ביומנו וחושפים את אומללותו בכלל ובאותם ימי צילום בפרט. את הניסיון הנאצי לשלוט על המציאות ולברוא אותה מחדש באופנים שעלולים לסייע לעיצובה השגוי של זיכרון המלחמה, רואה צ'רניאקוב כעלבון נוסף. בסרקזם מר הוא מתאר עד כמה רחוקה התמונה המצולמת מלשקף את המציאות המרוסקת של הגטו ושל חייו. הדיסוננס הנוצר בין בת קולו לבין חיוכו הכפוי, הקפוא, מוביל למפגש מחודש עם התמונות המוכרות. כבר ראינו לא פעם את צ'רניאקוב, אבל מעולם לא שמענו אותו ככה.

סכר השכחה קורס

העדות השנייה מעניקה משנה כוח לריסוקה של המחיצה השקופה המפרידה בין התמונות לבינינו. מתברר כי אנו, הצופים בסרט, איננו הצופים היחידים. בתבונה רבה בחרה חרסונסקי להקרין את תמונות הגטו בפני ארבעה מתושביו שניצלו. הם, כמונו, יושבים מבועתים באולם קולנוע ודבריהם הופכים אותנו, כמותם, לצופים אקטיביים. כל סצנה זוכה לפרשנות אישית, כל מעשה רמייה זוכה בטוקבק זועם. עדת הצופים הנרגשת מדביקה אותנו בחרדתה, וכמוהם אנחנו מתחילים לבחון את התמונות הקרועות בלב קרוע ולחפש שם את עצמנו. "אני מקווה שאולי אפגוש בין האנשים גם את אמא שלי", אומרת העדה-צופה, ומה שהיה עד כה סרט נאצי מעוות נהפך בעל כורחו, ועל אף מרחק השנים, להזדמנות מחודשת לחצי פגישה, למבט אחד מהיר, מִשְׁבַּר האושר וְהַדְּוָי.

סכר השכחה שבנינו לנו כמגן קורס בעקבות הצפייה. את מקומו של היחס העוין למניפולציה הנאצית תופסת ההבנה כי לפנינו בית כלא מסוג חדש: הכלא הקולנועי. בעזרת המצלמה ניסו הנאצים לכפות על קורבנותיהם ועלינו את נקודת מבטם ולהחניק את קולותיהם של הקורבנות. הם ניסו לשלוט על האופן שבו יסופר הסיפור, על העתיד, על הזיכרון. על פי תפישתם, אמור היה הקולנוע לסייע בחניטתה של היהדות לטובת הצגתה המסולפת בעתיד.

"שתיקת הארכיון" מבהיר שקללתם לא התקיימה. המדיום הקולנועי התגלה כחזק מכל מנצליו. מבלי ששמו לב, הוא לכד את מבטיהם הקרועים והמפוחדים של תושבי הגטו, את חיוניותם  ואת אומללותם הזועקת. מראה הגטו הגוסס נצרב על גבי הפילם וכך זכה לחיי נצח. הקולות שאותם ניסו הגרמנים להחריש מסרבים להיכנע. הם מכירים את התפילה, את האש ואת המקום ביער. הם מפצירים בנו להוסיף ולספר את הסיפור.