מסע הקסם המסתורי - פרק ו'
התרמילאים
social
facebook whatsup email tweeter
אסף וול //
21.5.09
התרמילאים
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

מסע הקסם המסתורי - פרק ו'

אסף וול מגיע לסרי לנקה, נפגש עם החיות המקומיות, משמש כמשגיח כשרות לרגע ומבין עד כמה האי הקסום שונה מהודו

האיירבוס נוגע במסלול. ברוכים הבאים לקולומבו, שדה התעופה היחיד על האי. אנחנו יורדים אל רצפת הבטון וריח מוכר עולה באפי וזורק אותי כמה שנים לאחור, אל בסיס רמת דוד. כמו בימים הרחוקים ההם, גם בקולומבו נישאים אדי הדס"ל (דלק סילוני) בחלל האוויר. לא רחוק ממני שלושה מכונאים מחמשים מטוס כפיר שסמל חיל האוויר הישראלי עדיין צבוע עליו. "איזה יופי", אני מהרהר, "כולם כל כך מתאמצים שנרגיש בבית".

 

אבל מהר מאוד אני מתבדה.

 

כמי שהורגל בהודו לדבר רק עברית, סרי לנקה היא עניין שונה לגמרי. נדמה שהאי הגדול הזה (שנקרא בעבר ציילון) ריק מישראלים. אפילו בית חב"ד אין בו. אך לא אלמן ישראל: מהעבר השני של אולם מקבלי הפנים צץ בחור גבוה ובידיו גלשן שעליו מדבקת "העם עם הגולן" ולצדו בחורה צעירה. מתברר שאייל מנהריה מתעתד להצטרף לחבריו הגולשים במפרץ ששמו "ארוגם ביי", שבו יש לשיטתו "גלים מהגבוהים בעולם".

 

למרות שלא התרשמנו מגובה הגלים, שמחנו שיש בנמצא מי שהדרך נהירה לו. יתרה מזאת, הרי "כולם כבר שם" הוא מסביר בביטחון. ניסיוננו בהודו לימד אותנו שאין טעם לשאול מי הם אותם "כולם" אשר "כבר שם". מן הסתם מתקיימת מושבה ישראלית גדולה ומשגשגת באותו מפרץ, אשר ארבע דקות קודם לכן לא שמענו עליו מעולם.

 

חבורת נהגים נאספת סביבנו, משא ומתן קצר ונבחר הנהג שזכה להסיענו אל צידו המזרחי של האי . "12 שעות נסיעה?" רוטן אייל באזני חברתו רווית. "איך? על המפה האי הזה היה נראה ככה קטן", הוא מסמן באצבעותיו.

 

כבר במהלך הנסיעה אנחנו מבחינים שסרי לנקה אינה דומה להודו. ראשית, אורות הרכב דולקים. שנית, הנהג אינו מחויב לבדוק את הצופר מדי 20 שניות כנהוג בתת היבשת. ברדיו אפילו נשמעת תחנה המשדרת משירי הביטלס. המיני ואן הקטן נוסע בנינוחות על הכביש הצר שמשני צדדיו ג'ונגל כהה ואימתני. בארץ מכנים את הרכב הנ"ל סובארית והיא משמשת אנשי קבע לעבור מצד אחד לצדו השני של הבסיס, גם זה באורח נס. בסרי לנקה היא צולחת הרים, ג'ונגלים ומטעי תה ללא כל קושי.



"מאיפה אתם?" מתעניין הנהג.

 

"ישראל", אנחנו עונים בגאווה, על סף שירת התקווה.

 

"ישראל? טוב מאוד", מצחקק הנהג. "אתם יודעים שאת פיגועי ההתאבדות המציאו אצלנו בסרי לנקה? אלה המורדים הטאמילים שלנו".

 

"כל הכבוד", משבח אותו איל.

 

התרווחתי על הספסל ונשמתי עמוקות. כעת באמת הרגשתי בבית.

 

מפגשים מהסוג השלישי

 

כשעה לאחר שיצאנו את הטרמינל מתעוותת בטני בעווית חריפה. התחושה נהפכת לבלתי נסבלת ואני סורק בזיכרוני את האפשרויות שהיו יכולות לגרום לכך. נזכרתי במשהו: שלוש שעות קודם לכן חירפתי את נפשי בטרמינל של דלהי והזמנתי פיש אנד צ'יפס. ככל שגוברות העוויתות, אני נזכר גם שהיה שם קצת מיונז. לא הרבה, כף או שתיים. מי שאוכל מיונז בהודו צריך לשלם, ואכן - הייתי מדרג את הטעות הזו בשלושת המקומות הראשונים של חיי. דרשתי בתוקף מהנהג לעצור. עדיין הייתי אופטימי - בכל זאת, הייתי מנוסה. אחרי שקלקול קיבה הכריע אותי באמצע הדרך ממקלוד גאנג' לכפר דרהמקוט, הרגשתי שהכל קטן עלי. באותו מקרה התפניתי לענייני מאחרי סלע, רק כדי לגלות שחבורת קופים צ'חצ'חים ניצלו את ההזדמנות לגנוב את משקפי השמש שלי שהונחו בסמוך בתקוה לקבל שקית אוכל בתמורה.

 

כעת אצתי אל תוך הצמחייה העבותה. מכונית שעברה בסמוך האירה את הסבך שמולי ולחרדתי גיליתי כי אני ניצב מול קרפדה ענקית ברוחב של פלזמה 22 אינטש. החלטתי להתעלם. "קרפדות טורפות חרקים", ניסיתי להזכיר לעצמי. המכונית הסתלקה והקרפדה נעלמה מעיני. אלא שכעת נשמע רחש של גוף כבד המפלס דרכו בסבך. "אולי לקרפדה יש חברות", ניסיתי לשכנע את עצמי שאפשר להישאר עוד כמה דקות. פנסי המכונית הבאה גילו לעיני לטאת כוח ענקית שזחלה לכוון הכביש באטיות, לשונה המפוצלת מרחרחת את האוויר שלפניה.

 

סיימתי את ענייני בחיפזון ונסתי אל הרכב. במשך חצי השעה הבאה פליתי נמלי אש אדומות ועוקצניות מגרבי. איזה מין מקום זה, שחצי מטר מהכביש מתחיל בו הגיהינום? כעת הבנתי טוב יותר את הנסיבות שבהן נתקף אחד משכני בהלם קרב. סיפורו על השעות הראשונות של מלחמת יום הכיפורים, כשנתקף בקלקול קיבה ולא יכול היה לצאת מהטנק בשל ההפגזה הכבדה, דיבר אלי היטב.

 dyyg12
 


מכריע בגורל הדגים


בארוגאם ביי כבר חיכו "כולם". מותשים מהדרך הארוכה נכנסנו לאחת ממסעדות חוף. רבות הוזהרנו על דבר השירות הסרי-לנקי הידוע בעידנים החולפים מרגע ההזמנה ועד להגעת המנה. מתברר שבמקום זה המלצר באמת מודיע לדייג מה מבקשים הסועדים כשהדייג משתדל לבצע כמיטב יכולתו.

 

הסרי-לנקים נוהגים לאכול בידיים. מעניין מאוד לראות אנשי עסקים מחויטים בחליפות מתיישבים סביב קערה ענקית של אורז ופירות ים, מפשילים שרוולים ותוחבים את ידיהם אל המגש העמוס כאילו היו טירונים בשבוע שדאות. מלצר שחור וחביב בחליפה לבנה וכפפות בהירות מתייצב לצדנו (קולוניאליזם כבר אמרנו?). אני מנסה להבין מי מתוך בעלי החיים הימיים המופיעים בתפריט עונה על ההגדרה "שרץ הים" שאינו תואם את חוקי הכשרות ומה ניתן לאכילה. מתברר שהמלצר דובר סינהלזית בלבד, שפה שאיכשהו החמצתי בזמן לימודי בבית הספר היסודי.

 

היות והתקשיתי לתרגם לשפתו את הציווי "כל אשר לו סנפיר וקשקשת, אותו תאכלו", ביקשתי להציג בפני את הדג המיועד. המלצר פרס בפני על מגש שלל יצורי ים, שחלקם לדעתי כלל אינם מופיעים במגדיר דרי האוקיאנוס. אחד מהם נדמה היה בעיני כדג סטנדרטי שקשקשים הבהיקו בוודאות על ירכתיו. הצבעתי עליו ופני המלצר אורו. נראה שקלעתי לאיזו בחירה איכותית.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus