מסע הקסם המסתורי – פרק ט'
התרמילאים
social
facebook whatsup email tweeter
אסף וול //
29.7.09
התרמילאים
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

מסע הקסם המסתורי – פרק ט'

איך הצליח אסף וול להפוך סרי לנקי תמים לשונא ישראל? מי איים עליו עם רובה? ולמה מומלץ לנשק את אדמת ארץ הקודש? המסע למזרח מגיע לסופו

יצאנו מהאכסניה ושמנו פנינו אל המקדש המרכזי של העיר קנדי, שבו על פי המסורת המקומית נשמרות שיניו של בודהה. לקח לי קצת זמן להבין שהסרי לנקים מתכוונים לכך ברצינות. איך הגיעו שיניו של בודהה דווקא אל האי הזה – לא שאלתי. המשכנו לטייל סביב המקדש בגנים עוצרי נשימה, שנראו מעניינים הרבה יותר משיניים בנות 2,000. בכל זאת, הגנים הטרופיים לא שכנעו את סילברמן. הוא עדיין דבק בבת ים שלו, העיר היפה עלי אדמות.

 

הסרי לנקים מתייחסים למקומותיהם הקדושים בקצת פחות חרדת קודש מאתנו. הם יושבים סביב למקדש ועורכים פיקניקים. אני תוהה כמה רבים ההבדלים בינם לבינינו, בין "כמיהה למקדש" לבין "מקדש בשירות פעיל". אצלנו, כל עוד המקדש אינו קיים אפשר לשאוף לדבר אוטופי: לקדושה, לירושלים של מעלה, לכל מיני מושגים בומבסטיים. אבל ברגע שהמקדש קיים, כבר לא צריך לרוץ לשום מקום, אפשר לשבת סביב קודש הקדשים ולשחק שש-בש.

סרי לנקי לבוש חליפה מתיישב לידנו. מתברר כי מדובר באדם אמיד, בעל בית מלון גדול בחוף היקדואה שבמערב האי. כרבים מבני האי, גם הוא סקרן מאוד. "מהיכן אתם?" הוא פצח בפתיחה המקובלת.

 

"מישראל", השבתי לו, "ארץ הקודש".

 

"אה!", אורו עיניו, "אתם קתולים!"

 

"לא, לא", מיהרתי להעמידו על החומרה שבטעותו ההיסטורית, "אנחנו יהודים".

 

"יהודים?" הוא שאל באכזבה, "מה זה יהודים?"

 

"תשמע", פניתי ליהודי אחר שיושב לצדי, ד"ר סילברמן. "אני לא ממש יודע איפה זה היקדואה, אבל אני חושב שאני הולך להשתקע שם. זה מקום שבו לא שמעו על יהודים! ואם אין שם יהודים, בטח אין שם אנטישמיות".

 

"אל תבנה על זה", צינן סילברמן את התלהבותי. "ברגע שתגיע לשם, תתחיל האנטישמיות".

 

"רגע, ישראל זאת לא מדינה של קתולים?" המשיך הסרי לנקי. "בכל מקרה, אני לא כל כך אוהב את הקתולים האלה".

 

"גם אנחנו לא", הרגיע סילברמן.

 

"זה בגלל שהם רצחו את ישו. אפילו בתור בודהיסט, אני אומר לכם שזה ממש לא בסדר. להסגיר את בן דתך, קתולי טוב, לצליבה על ידי הרומאים? זה בלתי נסלח!"

 

"אני חושב שאתה קצת מתבלבל. ישו לא היה קתולי", הדחף הישראלי לתיקון הזולת גבר על ההיגיון שלי ועל מבטיהם של היהודים האחרים באזור - זוגתי וד"ר סילברמן.

 

"ישו לא היה קתולי? אז מה הוא היה?"

 

"יהודי. וגם אלה שהסגירו אותו היו יהודים".

 

"זה מה שהיהודים עשו? מנוולים!"

 

"יופי", סינן ד"ר סילברמן, "באמת כל הכבוד. הצלחת להפוך אדם שלא ידע מה זה יהודי לאנטישמי בפחות משתי דקות".


תקרית ביטחונית בבנק

 

האנטישמיות הגואה ותחושת המיצוי קירבו את יום החזרה לארץ, והתכוננו לעזוב את סרי לנקה. בדרכנו אל נמל התעופה בקולומבו עצר הנהג לבקשתי בסניף קטן של בנק השוכן במעמקי הג'ונגל באמצע שום מקום. עם כניסתי לפתח הבנק נתחב קצהו של רובה דו קני אל חוטמי היהודי. "האם השומר בכניסה לבנק מנסה לשדוד אותי?" הירהרתי. "האין זה אמור להיות להפך?" השומר השתכנע שלמרות חזותי המטעה איני נמנה על המורדים הטאמילים, ולבסוף התיר לי להיכנס.

 

תחושה מסעירה עטפה אותי עם כניסתי. מזה זמן השתוקקתי לחזור במנהרת הזמן לאחור, והנה נמלאה בקשתי. בסניף הבנק שאליו הגעתי לא היו מסופי מחשבים. מגדלי נייר עצומים נערמו על השולחנות ופקידי הבנק הציצו בי מאחרי דלפקיהם. מאווררי פח קטנים, מהסוג שהעיפו את תמונות התועבה אל מצחו של הרב שמואל רודנסקי בסרט "אלכס חולה אהבה", זימזמו על השולחנות. איש מהפקידים לא דיבר אנגלית. לבסוף נמצאה דוברת גרמנית שהצליחה איכשהו להבין שאני מעוניין להחליף כמה המחאות נוסעים.

 

דרכוני ניטל ממני ועשה דרכו בין הפקידות המצחקקות שמשום מה הצביעו על תמונתי. טפסי נייר לאין סוף מולאו בידי הפקידות ונחתנו על ידי, כאילו התכוונתי לקנות את מחציתו של האי ציילון. לבסוף קיבלתי את חבילת השטרות המיוחלת ונפרדתי מפקידה הסרי לנקית ב"אאוף וידרזהן" גרמני במבטא ישראלי.

 

איש לא מנשק את האדמה

 

 khvzrym_lrts
העיקר שיש לנו מולדת. מערבית.

שוב שדה התעופה של קולומבו. שוב אורות הזרקורים שוטפים את המסלול. שוב ממתינים מטוסי הכפיר "שלנו" על משטחי הבטון הגדולים. מחלונות האיירבוס אני בוהה בהם כשהם מחומשים ומתודלקים בידי צוותי הקרקע הסרי לנקים. שוב זורקת אותי מנהרת הזמן, הפעם אל פתיחת מבצע מוקד. בעוד כמה שניות יופיעו טייסנו בסרבליהם הירקרקים וימריאו במטוסי הדלתא שלהם להלום באויב את פתיחת מלחמת ששת הימים.

 

הטייס כיבה את אורות המפנים בהמראה והדיילת החייכנית ביקשה מאתנו להגיף את תריסי הפלסטיק המכסים את החלונות "סליחה... " היא פנתה בעדינות. "כן, אני יודע, הנמרים הטאמילים יורים על המסלול, אנחנו כבר מתורגלים, תודה". מיד אחר כך הגיע הריקוד הסרי לנקי העממי, שבו מסבירות הדיילות כיצד יש לחגור את חגורות ההצלה במקרה שניפול באמצע הלילה אל מימי האוקיינוס ההודי. מכה קלה בכנף והופ, אנחנו בדרך לבומביי. משם במטוס סילון לארץ ישראל רק עם דיילת וענן קל של ג'ארס שנדבק למטיילים השבים ממנאלי.

 

בנתב"ג איש לא נישק את אדמת ארץ הקודש. לא ברור לי למה. כשאתה חוזר ממדינת עולם שלישי, אתה בהחלט לומד להעריך את מה שיש לך - מולדת, והכי חשוב: מערבית. זאת אשכרה מדינה. כאילו, הרמזורים פועלים, אין קבצנים לאורך כל הרחוב ואף אחד לא מנסה לדרוס אותך. בכל זאת אתה יודע שתוך יומיים יישכח הכל ותחזור לקטר על המדינה. בינתיים, ביומיים האלה אתה מודה לאלוהים, היחיד פה, שגילגל את נשמתך באזרח ישראלי ולא בקבצן מווראנסי. בסך הכל יש לנו ארץ נהדרת. השירותים נקיים, החדשות משודרות בזמן, וממש כמו בהודו, יש בישראל כמה מקומות שעדיין אפשר לפגוש בהם די הרבה ישראלים.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus