מסע הקסם המסתורי - פרק ג'
התרמילאים
social
facebook whatsup email tweeter
אסף וול //
19.4.12
התרמילאים
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

מסע הקסם המסתורי - פרק ג'

אסף וול מנסה לברר עם הדלאי לאמה מתי יהיה שלום במזרח התיכון, ומגלה שאפילו הוא לא יכול להבטיח כלום. המשך עלילות המסע בתת היבשת ההודית

בשעת בוקר מוקדמת נעצר האוטובוס בנקודה כלשהי בצפון תת היבשת ההודית. השחר עדיין לא עלה וערפל כבד מונח על הארץ כיאה לאזור ההימלאיה ההררי.

 

"מקלוד גאנג'!" צועק אחד מבני דודיו של הנהג את שם העיירה הסמוכה לדהארמסאלה, הלא היא מרכז המטיילים באזור, לשם מועדות פנינו.

 

נראה שעל פי החוק בהודו אל כל נהג אוטובוס חייבים להתלוות ארבעה מבני דודיו. זאת משום שזול יותר להעסיק שניים מהם כצופים מאשר להתקין מראות משני צידי הרכב. תפקידם של השניים הנוספים הוא להעמיס את תיקי המטיילים על הגג ולהחליף את קלטות השירים ההודיים בהתאמה.

 

איציק מרמת גן מציץ מחלון האוטובוס. ביום-יום הוא מהווה מחצית מהצמד "יוני ואיציק", שני חברים המועסקים במנהרה לשטיפת רכב הנמצאת בבעלותה של משפחת פשע מוכרת. עכשיו, כך מתברר מהשיחה עמם, הם לוקחים קצת חופש מהפוליש ומבעל הבית הנרגן. בתחילת הנסיעה הציע לי להחליף אתו את אוסף שירי קווין שברשותי תמורת הדיסק האחרון של מושיק עפיה. סירבתי בנימוס אבל איציק, שלא כמעסיקו, התגלה כאדם בעל מזג נוח ולא לקח את זה קשה. כעת הכניס ראשו מבעד לחלון ופנה ליוני.

hdrk_lbgsv
הדרך לבאגסו

"משהו פה לא בסדר", מילמל.

לאחר מכן פנה אל המדרגות הצרות המובילות אל הדלת הקדמית. "חכו פה", צעק  כשהוא מתרחק אל תוך הערפל, "בינתיים אל תרדו מהאוטובוס בשום אופן".

 

המטיילים, רובם המכריע מבלגיה, כבר סיימו לפרוק את תרמיליהם והתרחקו אל תוך העלטה הסמיכה. אנו עדיין מחכים לשובו של איציק. סיימון ומייקל יושבים ולא שואלים שאלות בינתיים. הם מבינים כי אנחנו הישראלים בוודאי מכירים את איציק מדורי דורות וסומכים עליו בעיניים עצומות, למרות שנפגשנו אך לפני מחצית היממה.

 

 

"מה קרה?" שואל אחד מבני הדוד של הנהג. ”מקלוד גאנג', עכשיו לרדת!”

"לא יורדים", עונה לו יוני באנגלית של כתה ה'. “צריך לחכות".

 

"לחכות למה?” מתערב נהג האוטובוס.

 

ראשו של איציק שחזר מן הערפל מופיע בדלת.

 

"טוב, כמו שחשבתי", הוא מכריז בעברית, "פה זה לא מקלוד גאנג'”.

 

"מה הוא אומר?” שואל מייקל.

 

"שכאן זה לא מקלוד גאנג'”, אני משיב לו באנגלית.

 

הנהג שהקשיב לתשובתי החל לנוע בחוסר נוחות על מושבו.

 

"כאן זה מקלוד גאנג'!” הוא קובע בפסקנות.

 

"לא נכון, הייתי שם וזה ממש לא דומה למקום הזה”. משיב איציק בנחרצות.

 

"אולי המקום השתנה מאז שהיית שם?” שואל יוני.

 

"יוני, כפרה עליך, היינו שם יחד רק לפני שבועיים!”

 

"נכון", נזכר יוני שלפני שעתיים התוודה באזני כי  "הג'ראס של מנאלי אשכרה מחק לי סקטורים שלמים במוח".

 

"מיסטר, אני נוסע למקלוד גאנג' פעמיים בשבוע כבר 20 שנה", נעלב הנהג עד עמקי נשמתו. “אני יודע מה היעד שלי!”

 

"ליד התחנה המרכזית במקלוד נמצאת מסעדת אשוקה“, מגלה איציק בקיאות. “איפה היא?”

 

"טוב", נשבר הנהג. “נכון, פה זה לא מקלוד גאנג'”.

 

הנהג מעיר בחוסר חשק מחדש את המנוע לחיים.

 

"לקרוא לבלגים?” שואל איציק.

 

"עזוב אותך, בטח פדופילים", מציג יוני טיעון הגיוני במיוחד. “חוץ מזה באירוויזיון האחרון קיבלנו מהם רק נקודה". איציק משתכנע והבלגים נשארים היכן שהוא בין מנאלי למקלוד גאנג'.

 

כעבור שעתיים אנו מגיעים למקלוד גאנג' הסמוכה לדאהראמסלה. איציק מזהה בוודאות את המקום ואנו פורקים את חפצינו ומודים לנהג בלבביות שהפעם הביאנו בשלום אל היעד.
 

 

תקופת צינון בשירותים 

 

משמאיר הבוקר על מלון "אום" מתברר לנו כי אנו תלויים בגובה רב על פסגה המוקפת ענני קבע. באופן כללי ניתן לומר כי מקלוד גאנג' היא עיירה קטנה, המורכבת משני רחובות שביניהם מקדש. הבתים הפונים אל הרחובות נחלקים לשניים: מסעדות ישראליות וחנויות ספרים. הספרים בחנויות אף הם נחלקים לשניים: ספרים בעברית וביוגרפיות של הדלאי למה.

 

לאחר שרכשתי ביוגרפיה שכזו יצאנו בחברת צמד הרופאים הגרמנים לתור את הארץ. שלט על אחד המשרדים המציעים התקשרות לחו"ל תפס את עינינו. הוא היה דבוק ברישול לדלת הזכוכית ותעריפי השיחות נכתבו עליו באנגלית. "לכל יעד באירופה - 10 רופי לדקה", נכתב בו. "לארה"ב ולקנדה – 12. ליעדים במזרח הרחוק – 10". בתחתית המודעה נכתב בעברית צחה: "לישראל רק שלושה רופי לדקה. בבקשה לא לגלות לשאר התיירים". פרצנו בצחוק.

 

"מה? מה מצחיק?" התעניינו סיימון ומייקל.

 

רציתי לענות להם. באמת. אבל הרגש הקמאי של הקולקטיב הישראלי המכוער עצר בי. במקום זה שמעתי את עצמי אומר פשוט: "סתם בדיחה של ישראלים, אי אפשר לתרגם את זה".

 

לפחות לא שיקרתי.

 

משעלה בנו שוב הרעב, פסענו מעדנות אל מסעדת "אשוקה" המפורסמת ולא התאכזבנו. אמנם שיחה עם מלצר הודי על הרכב התפריט היא הדגמה חיה של סיפור מגדל בבל, אך מחירי המנות כה זולים, שאין שום בעיה להזמין כמעט את כל התפריט ולטעום כל מנה בנפרד מבלי להזדקק להסברי המלצר.

 

כבר נמצאנו בסוף ההליך שבו הבטן מתרגלת לנפלאות המטבח ההודי, שחלק בלתי נפרד ממנו הם תבלינים מסוג סלמונלה וקוליפורמים קלויים. תהליך זה אמנם מכריח אותך לבלות תקופת צינון של שבועיים בשירותים (ויש לזכור כי מדובר שירותים הודיים), אך החוויה שווה כל רגע.

khnvt_mmtqym
פסגת האושר הנצחי

 

האוכל ההודי פשוט אינו ניתן לתיאור במילים. הרב גוניות שלו מדהימה. אלא שקיימת רק בעיה אחת: הוא חריף בצורה המנוגדת לאמנת ז'נבה. אפילו חטיף צ'יפס-מסאלה תמים לכאורה, הדומה כשתי טיפות קארי לאחיו הנמכרים בארץ, עלול להדגים לבולס את התחושה שבה מתפוצץ רימון זרחן בפיו.

 

ואם כבר מזכירים את שקיות הצ'יפס, מתברר שבגובה רב הן מתנפחות לממדי ענק, מה שגורם לישראלים לחשוב שדופקים אותם כשמתברר שהן מלאות בעיקר באוויר. בכל מקרה המתוקים ההודיים, הנמכרים בכל קרן רחוב, מהווים לגרגרן שכמוני סיבה מספיקה להאמין בקיומו של אושר נצחי אשר אינו תלוי בדבר.

 

כל מחזור רינת ישראל בגלגל אחד

 

דאהראמסאלה, הקרובה לגבול הטיבטי, היא מקום מושבו של הדאלאי למה ובסיס קליטה לפליטים טיבטים הנמלטים מאימת העריצות הסינית. משום מה נאותו ההודים, בדרכם שאינה מצייתת להיגיון המערבי, להסתכסך עם הסינים ולהעניק מקלט לממשלה הטיבטית החלשה והגולה. לכן מי שישוטט ברחובות דאהראמסאלה ייתקל בעיקר במטיילים, קופים ונזירים טיבטיים עדינים וחייכנים דוגמת זה ששלח ידו אל חזהּ של זוגתי.

 

כאשר חלפנו ליד המקדש הניצב בין שני הרחובות ביקשתי מזוגתי לצלם אותי כאשר אני מסובב את גלגלי התפילה. "רעיון מצוין", הירהרתי לגבי הגלגלים שסיבובם פותר אותך מהלך התפילה המייגע. "אפשר לכתוב את כל מחזור רינת ישראל של יום כיפור על גלגלים כאלו, ופשוט לסובב אותם במקום לצפות בכליון עיניים שעמוד 380 יגיע כבר". סיימתי להצטלם והתכוונתי לרדת מהבמה.

 

"היי מיסטר", קורא אלי נזיר אחד. "אם התחלת, אתה חייב להשלים את כל הסיבוב". אני מציית כדי לא לפגוע ברגשותיו הדתיים. באמצע ההקפה אני מבחין בנזיר המגיש בקבוק פאנטה וקטורת לפסלו של בודהה השוכב. אחר כך אני פוגש בו מחוץ למקדש ומגלה לשמחתי כי האיש דובר אנגלית משובחת כך שלאחר כמה מלים כלליות על הכיבוש הסיני אני מגיע לעיקר.

sp_vvl_bhvdv
אסף מדלג על עמוד 289. גלגלי תפילה

 

"תגיד", אני שואל בעוקצנות, "בודהה אוהב פאנטה"?

 

"בדיוק באותה המידה שאליהו הנביא אוהב יין", מפתיע הנזיר. "ואתם עוד נותנים לו את היין הגרוע, זה שאיש מכם אינו מעוניין לשתות", הוא מוסיף לתדהמתי.

 

"מהיכן הידע?" אני משתומם.

 

"אה... הוא גועה בצחוק טיבטי, "ביקרתי בישראל בדיוק בפסח".

 

"אתה ביקרת בישראל?"

 

"בטח, בטח. בכפר הנוער 'ימין אורד' אתה מכיר?"

 

"בודאי שאני מכיר. זה ממש ליד הבית שלי".

 

"כן. מקום יפה, אנשים טובים".

 

"תשמע, זה ממש צירוף מקרים מוזר", אני בודק עם עצמי אם איני מככב בחלומו של אהוד בנאי. "לא, אין צירוף מקרים בעולם. עזוב, בוא נשיר", הוא מבקש ופוצח בזמר מוכר: "והיא שהמדה להבותנו ולנו..."

אני מצטרף אליו לקול צחוקם של כמה תרמילאים ישראלים.

 

סיימון מביט בנו בחוסר אמונה.

 

"גם אותו אתה מכיר?"

 

"בוא הנה יהודי שכמותך", אני מזמין אותו לשבת, "בוא תלמד שיר חדש, קצת יידישקייט".

 

כשאנו מסיימים לשיר עוצר בסמוך אוטובוס מקומי מפויח. דלתותיו נפתחות וקבוצה של בלגים זועמים פוסעת ממנו אל המלון הסמוך, מלון ה"דלאי לאמה".

 

כדי לפגוש את הדלאי למה צריך להירשם, לעמוד בתור הארוך ברחבת הכניסה למקדש ולהתפלל שהמונסון לא יתחיל בדיוק עכשיו.

 

"מותר לבקש ברכה אחת או לשאול שאלה אחת קצרה", קרא באוזנינו אחד הנזירים את ההנחיות.

 

בדיקת גוף רשלנית נערכת עלינו ואינה מצליחה לגלות אפילו את הארנק החבוי תחת חולצתי.

 

"ככה בודקים?" שואל יניב שעוד ידובר בו בהמשך. "בישראל מאבטחים כאלה כבר היו מתנדנדים על חבל".

 

"זה בסדר", אני עונה לו. "זה לא כמו רבין אצלנו. הרי הדלאי למה מתגלגל לאחר מותו בילד חדש, מה יש להם להפסיד?"

dly_lmh
השלום בדרך. הדלאי למה נרגש מביקורו של מר וול

אט אט מתקצר התור ומחשבותי רצות. ברכה אני לא צריך. כלומר, אני צריך, אבל את זה יש לי מספיק בארץ. אז מה לשאול?

 

מטר וחצי לפני הוד קדושתו מחלקים לנו שרוכים אדומים.

 

"בשביל זה נסענו עד פה?" שואל יניב. "כאלה יש גם בכותל".

 

מתי היית בכותל לאחרונה?" אני מקשה.

 

"וואלה, לא זוכר", הוא מאמץ את זיכרונו. "נראה לי שבטיול שנתי בכיתה ד'".

 

מבלי משים אני מגלה כי אני ניצב פנים אל פנים לפני הדלאי למה. אין לי שום שאלה מהותית העולה בראשי.

 

"מתי יהיה שלום במזרח התיכון?" אני פולט בספונטניות.

 

לפתע הבחנתי כי השתרר שקט סביבי. כולם מצפים למוצא פיו של "ים החוכמה", הדלאי למה.

 

טנזין גיאטסו, זה שמו הפרטי, מביט בי בעיניו הטובות, החודרות, אך שום חוויה דתית- ספיריטואליטית אינה עולה בי.

 

"מתי יהיה שלום במזרח התיכון?" הוא חוזר לאט על שאלתי ומגביר את המתח בין המצפים לתשובתו.

 

מבטו רך. לפתע הוא עוצם את עיניו, מטה את ראשו לאחור ופורץ בצחוק אדיר. וכשהדלאי למה צוחק, צוחקת כל החבריא. זו היא תשובתו. צחוק אדיר מטלטל את הקהל וגם אותי, כל הדרך החוצה מהמתחם המקודש.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus