מסע הקסם המסתורי - פרק ב'
התרמילאים
social
facebook whatsup email tweeter
אסף וול //
22.1.09
התרמילאים
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

מסע הקסם המסתורי - פרק ב'

העצירה במנאלי לימדה את אסף וול כמה דברים על יהדות, סמים וחטיבת גולני. המסקנה? לא כל גוי של שבת הוא באמת גוי

בבית חב"ד במנאלי שמחה וצה"לה. הבנים עומדים בצד ימין והבנות מתכנסות מאחורי מחיצת בד רופפת. מקס ומוריץ ממתינים בחוץ, צופים בסקרנות אנתרופולוגית. לפתע נשמע בחלל החדר רחש של סילון גז משתחרר בלחץ. להבה גדולה מרצדת על הקיר. אני זקוק לכמה  שניות כדי להבין מה מתרחש. הודו היא מדינה כל כך הזויה שדבר בה אינו אמור להפתיע או להכניס אותך ללחץ, אך האש האוחזת בבד המחיצה משכנע אותי שמשהו אינו כשורה. מטיילים מבוהלים נחפזים אל הדלת ואני פונה אל הצד השני, אץ לחפש את זוגתי ואיני מוצא אותה. החדר כבר ריק לגמרי והחום מניס אותי החוצה.

 

בחוץ מקבל את פני האוויר הקר של מרגלות ההימלאיה. לפתע האורות כבים, גם אלה של תאורת הרחוב. עלטה מוחלטת משתררת. אני שומע את קולה של אשתי. אני מתקרב ומגלה בקושי רב כי לצדה עומד זוג סרוגים מנתניה, ואפילו מבעד לעלטה אני מצליח להבחין בכיסוי הראש של האשה. דן ואורלי. התחתנו לפני שבוע והם בירח דבש, הוא רואה חשבון והיא עורכת דין. אין ספק שאופי הטיילים התחלף מעט מאז שהייתי פה לאחרונה.

 

"מה קרה?” אני שואל.

 

"הרב אמר שההודי שאחראי על הצ'ולנט איבד שליטה על בלון הגז", משיב מישהו מהחושך.

 

“מי נותן להודי להיות אחראי על הצ'ולנט?” תוהה רואה החשבון.

 

"מי נותן להודי בכלל להיות אחראי?” אני מהרהר.

 

"זה שייך לטקס?" מתעניין סיימון.

 

"לא בדיוק", אני משיב.

 

פלפוליו של אתאיסט יהודי

 

חושך.
האישונים של כולנו כבר רחבים-רחבים, אך אינם מצליחים לחדור את האפלה ההודית.
לפני זמן קצר הגענו למקום וחוש ההתמצאות שלנו משובש. היות וזו אינה הפעם הראשונה בה אני מבקר בהודו אני נושא אתי פנס קטן בפאוץ', אבל שבת כבר נכנסה.
"אני אדליק", מתנדבת זוגתי היקרה.

"אי אפשר, שבת".

אבל אני לא דתייה".

"נכון, אבל את יהודיה", מסבירה לה עורכת הדין.

"סיימון", אני פונה אליו באנגלית מעורבת בגרמנית. "תשמע, יש אצל היהודים הדתיים קטע כזה, שיש דברים שאסור להם לעשות בשבת".

"מה למשל?”

"למשל להדליק את הפנס שיש לי בפאוץ''",

"אני לא מבין".

"לך מותר, אתה לא יהודי".

"אני לא יהודי, אז אני יכול להדליק?”

נדמה היה לי שסיימון מתחיל לתפוס.

"כן, אבל אסור לי לבקש ממך".

"זאת כבר בעיה", מתערב מייקל.

"מה הבעיה?”

"אנחנו לא יכולים לעשות דבר מבלי שתגיד לנו".

"כן", מחזק אותו סיימון, "אתה צריך לבקש".

"אבל אסור לי לבקש, זה כל העניין".

"אני לא אכניס את היד שלי לתוך הפאוץ' שלך בלי שתבקש", מבהיר סיימון.

"נכון. זה ממש לא מקובל", מוסיף מייקל בשקט.

"אם לא תוציא את הפנס זה ייפגע מאוד ברגשותיי הדתיים", החלפתי לטקטיקה מוסלמית.

"וגם יערער את היחסים העדינים בין ישראל לגרמניה", הוסיפה זוגתי בעברית.

"לא, לא לכך התכוונתי", סיימון נעתר ושולף את הפנס. "אין לנו כוונה לפגוע ברגשותייך הדתיים".

"אז שאני אדליק?” הוא שואל כשהפנס בידו.

"אם בא לך”, אני נאלץ להשיב בצורה הלכתית שאינה מפורשת.

"דווקא יש אווירה טובה ככה בחושך. נכון, מייקל?"

"סיימון, לעזאזל אתך!” אני יוצא מכלי הישראליים ומדלג על כמה לאווים מדרבנן, "אולי תדליק כבר את הפנס המחורבן?! אתה לא מבין שליהודי אסור להדליק בשבת?”

סיימון מפגין קור רוח נורדי ומסרב להתרגש. "אבל עכשיו לא שבת", הוא עונה באטיות.

 

"עכשיו כן שבת", אני מתעקש.

 

מייקל בודק את התאריך בשעונו.

 

 "נדמה לי כי היום יום שישי", הוא מעיר.

 

"אצל היהודים שבת נכנסת בערב", מסביר להם רואה החשבון.

 

"כן, אני מבין. רגע, אבל בישראל עכשיו עדיין יש אור".

 

"אבל אנחנו לא בישראל עכשיו", ממשיך רואה החשבון לנסות ולגלגל את עניני התאורה.

 

"אבל אלוהים נמצא בישראל", מפתיע סיימון. "ואצלו עדיין לא שבת. זה לא מחייב גם אתכם?”

 

"מי סיפר לך שאלוהים נמצא בישראל?” תהיתי. פלפוליו של סיימון לא היו מביישים אף תלמיד ישיבה. בטח יש לו שורשים יהודיים אני מהרהר.

 

"אפילו אני, בתור קתולי, יודע את זה", מייקל מהנהן בהסכמה. גם הוא שמע על כך.

 

לפתע הוא פונה אל סיימון בהפתעה. "אתה קתולי? הייתי משוכנע שאתה אתיאיסט!”

 

“אני אתיאיסט קתולי", מסביר סיימון בסבלנות לעמיתו. "במקור אני ממשפחה קתולית מדרזדן. בגלל זה...”

 

סיימון!” אני שואג, "לעזאזל אתך! אני יהודי! אז אל תתווכח אתי מתי שבת! ומה זה בכלל 'אתיאיסט קתולי'? תדליק כבר את האור!”

 

סיימון נבהל ומדליק את הפנס.

 

סוף אנו מסוגלים לראות זה את פניו של זה.

 

אתה יודע", סיימון מספר לי מאוחר יותר ברגע של גילוי לב, "אני אמנם קתולי, כן, אבל את הסיפור הזה שאלוהים נמצא בירושלים, שמעתי מאמא שלי".

 

"באמת?” אני מנסה להיראות מתעניין.

 

"כן. אמא שלה ידעה דברים כאלה. היא היתה יהודיה".

 

"אמא של אמא שלך הייתה יהודיה?"

 

"למה היתה? היא עדיין חיה".

 

"אם כך, אתה יהודי".

 

"לא. אני אתיאיסט".

 

"אתיאיסט יהודי".

 picture_014
עובדת סוציאלית במנאלי.  צולם ביום חול



בוכריס שכולם מכירים


לאור הפנס שהדליק סיימון אנו מגששים את דרכנו בחזרה אל הגסט-האוס. באמצע הדרך קורא לנו בעברית מישהו להיכנס מתוך חדר מואר בנרות. “בואו אחים שלי, עד שיידלק האור ייקח זמן".

אנחנו נכנסים אל החדר ומגלים בתוכו שלושה ישראלים צעירים, מלוכלכים ומזוקנים.

 

"יאללה אנשים, תשבו, תרגישו בבית", מפציר בנו הגבוה ביניהם שמתגלה כאברהם אבינו החדש של מנאלי.

 

"אתם מכירים אותם?" שואל שוב סיימון את השאלה המיותרת.

 

"תן לי רגע לברר", אני משיב לו.

 

"אחי, איפה היית בצבא?” אני פונה לסטלן הקרוב אלי.

 

"אנחנו כולנו פה 51”.

 

"מכיר את בוכריס?”

 

"בטח, גבר גבר. היה מפקד שלנו ברובאית".

 

"כן", אני משיב לסיימון. "נראה לי שאני מכיר אותם. רק אל תנסה לדבר איתם על ניטשה או גתה, בסדר?"

 

אחר כך ישבנו שעות ארוכות סביב הנרות לעונג שבת והסטלנים העבירו ביניהם את מקטרת השלום, מתנת ארגון ה"ג'וינט" המקומי.

 

הגרמנים למדו שירי רובאית, זוגתי ואנוכי למדנו מרואה החשבון כיצד להשקיע את החסכונות שאין לנו והמשובסת ניסתה להכיר לאחד הגולנצ'יקים את אחותה הדתל"שית מגבעת שמואל.

המשכנו לשבת שם עוד זמן רב לאחר שחזר האור.

 

"מי זה בוכריס?" שואלת זוגתי כשיצאנו.

 

"לא יודע, סתם זרקתי".

 

"אז איך ידעת?”

 

"לא ידעתי. אבל בגולני תמיד יש איזה בוכריס".

 

 nvp_mnly2
 



ישראלי הולך לאיבוד

 

 picture_044
שאנטי שאנטי. קן צרעות הודי

כמה שמנאלי יפה. התפוחים מעמק קולו הסמוך מתפתחים לגודל עצום והמיץ שמפיקים מהם סמיך כמו "גרבר". יערות ארזים למלוא העין ומודעות המבקשות את עזרת המטיילים בחיפוש אחר ישראלי זה או אחר על כל עמוד.

 

הישראלים הולכים לאיבוד במנאלי. הרבה ג'אראס והרבה מסיבות פול-מון. גם מתחת למרפסת הפסטורלית שלי, קבוצת ישראלים מעשנת סמים ומתופפת במשך כל הלילה על תופי טם-טם. אופנועיהם חונים בשורה מסודרת לא הרחק משם. בקומה שממעל, אני מתרווח על הכיסא ופושט רגלי קדימה, מניח אותם על מעקה הברזל שלפני. לאט לאט אני מתרגל להלמות התופים, ואולי זה העשן המתקתק העולה אל נחירי מקומת הקרקע.

גוש כהה ליד רגלי צמוד אל פיתוחי הברזל של המעקה. אני מנסה לבעוט פעם ופעמיים, הוא אינו ניתק ממקומו. אני קם ממושבי לבדוק במה מדובר ומגלה לחרדתי כי מדובר בקן של צרעות בר חומות. אך מתברר שגם הצרעות בהודו נוהגות כמנהג המקום: שאנטי שאנטי. הן אינן מתרגשות ואינן תוקפות, אולי גם זה בהשפעת אותו עשן מתקתק העולה מלמטה ומכסה כצמר גפן מתוק את מנאלי.

 

הודי אחד סיפר לי כי משמעות השם מנאלי היא "ביתו של מנו". מנו הוא נח במהדורה ההודית, ומנאלי היא המקום שבו נחה התיבה שלו, עדות נוספת  לתפוצת סיפור המבול. מנאלי יפה, אבל אם אתה לא בקטע של סמים ומסיבות אין לך יותר מדי מה לחפש בה. לכן אנו שוב מתארגנים לתזוזה, הפעם לעשר שעות מטלטלות בדרך לדהראמסאלה, מקום מושבו של הדלאי למה.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus