האימפריה ואני
הרצל אמר
social
facebook whatsup email tweeter
מיכל לברטוב, וינה //
22.4.14
הרצל אמר
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

האימפריה ואני

בית הקפה הקבוע של היטלר וטרוצקי, שבו נהג לשבת; העיתון המיתולוגי בהשתתפות אמיל זולא וקארל מרקס, שתרם לו את מאמריו; והתיאטרון שהיה לפסגת שאיפותיו האמנותיות, אך הכזיב. מסע בווינה של תיאודור הרצל, חלק שני

3. קפה צנטרל, הרן-גאסה 14

קפה צנטרל – כנרמז בשמו – שוכן בלב האזור הראשון, המרכזי של וינה, כמה דקות הליכה מברגגאסה. אף על פי שעבר כמה גלגולים בשל תהפוכות הזמנים, לא חלו שינויים דרסטיים בחזות המקום מאז נהג הרצל לשבת בו. תקרת האולם האליפטי, רחב הידיים, עודנה מעוטרת קשתות עמוקות, מנורות יוגנדשטיל מפורזלות משתלשלות מהן גם היום וריהוט העץ מעניק  קונטרה חמימה לעמודי השיש המסוגננים. אפילו אנשי הצוות משמרים מראה קלאסי של חולצות מעומלנות, מקטורן נוקשה, סינר צחור וגישה מתנשאת.

 
לקריאת החלק הראשון של המסע בעקבות וינה של הרצל – לחצו כאן

בתי הקפה הווינאיים - אפילו במרכז התיירותי כל כך של העיר - עודם מוסד אותנטי לחלוטין; כזה שווינאים לא מעטים פוקדים תדירות כחלק משגרת חייהם. במפנה המאה, וגם הרבה אחריו, שימשו בתי הקפה של וינה כמשרד, סלון ופינת עבודה לרבים מתושבי העיר. הם שירתו בכך לא רק בורגנים מבוססים כלכלית כהרצל, אלא גם אנשים אמידים הרבה פחות. במחיר כוס קפה ניתן היה לחסוך כמה וכמה שעות יקרות של הסקה ותאורה בדירה הקרה. מה גם שלעתים תכופות לא היתה הדירה הזו אלא קיטון צר ממדים (כצפוי, לוותה הנהירה הגדולה לבירה האימפריאלית במחסור חריף בדיור לבאים).


cafe-griensteidl-1897_550_0 וינה של המאה ה-19. לשבת בבית קפה כדי לחסוך על הסקה  

מבחר העיתונים שהוצעו לקריאה בבתי הקפה, האפשרות להשתמש בכתובת המקום כמען קבוע לקבלת דואר רשמי והודעות אישיות והאופציה להשתתף בדיונים הסוערים סביב השולחנות הוסיפו לאפיל המזמין של המוסד. לא במקרה הפכו בתי הקפה הווינאיים למצע פורה, פרקטי מאוד, ליצירה: של אמנות, ספרות והגות ושל קשרים מקצועיים וחברתיים כאחד.

 

למותר לציין שהסידור הנוח הזה היה תקף בעיקר לגבי חלקה הגברי של האוכלוסייה: נשים שהעזו לנסות ולהשתלב אף הן במרחב הציבורי נתפסו, אם להתנסח בעדינות יתרה, כמי שאינן זכאיות להערכה גבוהה במיוחד.

 

בתערוכה "וינה-ברלין: אמנות של שתי ערים, מאגון שילה ועד ג'ורג' גרוס", שהגיעה עתה למוזיאון הבלוודר (לאחר שהוצגה קודם לכן בברלין), העוקבת אחר האינטראקציה האמנותית בין שתי הערים בעשורים שסביב מפנה המאה, קיים אשנב גם להיבט הזה – הגם שמפרספקטיבה ברלינאית. אחת העבודות המעניינות שבה היא ציור שמן של האמנית הברלינאית לוטה לזרשטיין מ-1927. הציור, "אישה בפונדק", מתאר אישה מהורהרת למראה, לבושה בחליפה, מתיישבת בשעת בין ערביים אל שולחן עטוי מפה משובצת, תוך שהיא מסירה ברווחה את כפפותיה. בחורה נוספת, היושבת נינוחה ברקע ומעיינת במגזין – ואולי זהו תפריט – מחדדת את התחושה שעוצמת הציור נעוצה ביציאה של הנשים הללו אל מרחב בית הקפה ובהתעקשותן לסמן אותו כמקום שבו מתממשת ריבונותן על עצמן.

 

ב-37' נמלטה לזרשטיין, שהנאצים פסקו כי היא "שלושת-רבעי יהודייה", לשוודיה. עד יום מותה, ב-93', סברה שהציור, שהוכלל ברשימת יצירות ה"אמנות המנוונת", הושמד. לפני שנתיים הוא צץ במכירה פומבית במינכן. התערוכה לפיכך היא יציאתו המחודשת הראשונה לרשות הציבור.

 

הדרת נשים מהעורק הפועם של חיי התרבות הווינאיים, אני מרשה לעצמי לשער, לא הטרידה במיוחד את הרצל כשפסע, או כשרכב על אופניו, לעבר קפה צנטרל. מלבד המיזוגניה המפורסמת שלו ("שונא ומתנגד גמור לנשים", התרשם, למשל, אליעזר בן יהודה) ומערכת היחסים הקשה עם רעייתו, ניכרת גם חיבתו הברורה להיררכיה מגדרית. אפילו ב"אלטנוילנד", האוטופיה שפרסם שנתיים לפני מותו,"חורג יחסו השמרני והסמכותי כלפי נשים", כפי שכתבה החוקרת פרופ' רחל אלבוים-דרור במאמר שפורסם בקובץ "הרצל אז והיום: יהודי ישן – אדם חדש?" (הוצ' מכון הרטמן והפקולטה למשפטים באונ' בר אילן, 2008). זו, הדגישה, חריגה בולטת במיוחד "לעומת המסר הליברלי והאנטי-כוחני שבו מצטיינת האוטופיה של הרצל כלפי קבוצות אוכלוסייה שונות בנות עמים, דתות וגזעים שונים".

 

צנטרל שימש בשנות ה-90 של המאה ה-19 מקום מפגש אופנתי לבולטים באנשי הספרות בעיר; הוא החליף בכך את קפה גרינשטיידל, שנהרס ב­-1897 ובו אהב הרצל לשהות בימיו כסטודנט. צנטרל מזוהה גם כקפה שבו אהב טרוצקי לבלות שעות ארוכות במשחק שח. אולי כי נוח להדחיק את העובדה שאף היטלר היה לקוח תדיר. "בקפה צנטרל", העיר פעם עיתונאי וינאי אחד, "יושבים אלו שצריכים להרוג זמן כדי לוודא שהזמנים לא יהרגו אותם".

 

4. מערכת ה"די פרסה", רחוב היינבורגר 33

 

בשעות אחר הצהריים המאוחרות של יום שישי קדחתני אחד, בתירוץ הקלוש אך אמיתי של לו"ז צפוף שלא אפשר התראה מוקדמת או תיאום מראש, התייצבתי במשרדי ה"די-פרסה" השוכנים היום באזור השלישי של וינה, ושאלתי אם יש במקום מישהו שמוכן לדבר איתי על הרצל.

 

עקרונית, ה"די פרסה" הוא גלגולו הנוכחי של ה"נויה פריה פרסה", היומון גבה-המצח שבו כיהן הרצל כעיתונאי בכיר. מעשית, ה"די פרסה" אמנם נהנה מתפוצה נאה, אבל אף שמעולם לא הפך לצהובון ואפילו הצליח לשמר מוסף תרבות נחשב, הוא רחוק מלהיות מזוהה היום עם האליטה האינטלקטואלית של העולם דובר הגרמנית.

 

אין זה עניין חדש: במסדרונות החוגים למדעי הרוח באוניברסיטת וינה מתהלך עד היום סיפור על מרצה בכיר שבשנות ה-80, לנוכח תמונה של טקסט עברי עתיק שפורסמה ב"די פרסה", כשהיא הפוכה, העיר ש"בזמנו של הרצל, דברים כאלו לא יכלו להתרחש ב'נויה פריה פרסה'". אחת הסטודנטיות, ממשיך הסיפור, מחתה. "הרצל", טענה, "לא היה מסוגל להבחין שהטקסט יושב הפוך; הוא הרי לא קרא עברית".

 

"נכון", רעם המרצה, "אבל בתקופתו, האנשים שעבדו בדפוס בעיתון ידעו מצוין איך טקסט כזה אמור להיראות".

 

אכן, ה"נויה פריה פרסה" בימיו של הרצל נהנה מהערכה גבוהה במרחב האימפריאלי והותיר חותם גם הרבה מעבר לגבולותיו. "לא היה עיתון אירופי בעל פרסטיז'ה רבה יותר", כתב עמוס אילון בביוגרפיה של הרצל. "העיתון נמנה על פירותיה היפים ביותר של תקופת ההשכלה[...] עולם הספרות והאמנות נחשב בטוריו שווה ערך לעולם הפוליטיקה".

 

ה"נויה פריה פרסה" לא היה אמנם העיתון האוסטרי הנפוץ ביותר, אבל השפעתו הקיפה את כל העולם דובר הגרמנית, כיסתה גם את חלקיה הלא-גרמניים של הקיסרות ומשכה אליה אפילו כותבים לא גרמנים, כמו אנטול פראנס, ברנרד שו, איבסן, אמיל זולא ואוגוסט סטרינדברג. כעיתון שמינף את השקפותיה של הנאורות, הוסיף אילון, הוא היה "מקובל ביותר על יהודים, שעליהם נאמר 'אין הם שומרים שבת ואין הם מחזיקים כשרות. הם מחזיקים ב'נויה פריה פרסה'".

 

בימי הזוהר שלו ישבה מערכת ה"נויה פריה פרסה" בפאתי האזור הראשון של וינה, בתוככי רצועת הרינג, בין ארמון מסוגנן שבאחרונה השתקעה בו השלוחה המקומית של רשת מלונות היוקרה ריץ-קרלטון ובין השטאדט-פארק, היא הריאה הירוקה המשתרעת לאורך הדופן המזרחי של מרכז העיר. באחד הערבים ניגשתי להציץ בבניין ההוא מבחוץ: על משקוף הכניסה, ליד דלת זכוכית שגובהה יוצא הדופן מהדהד את תהילת  העבר, הכריז שלט צנוע על תכליתו הנוכחית של המבנה: מחלקת הפיקוח על העבודה, עיריית וינה.

 

עם האנשלוס ב-1938 השתלטו הנאצים גם על ה"פריה נויה פרסה", כפי שעשו בכל ענף העיתונות בתחומי הרייך השלישי. הם נפטרו מבעליו ומעורכיו היהודים, ולמעשה, חיסלו אותו כשמיזגו אותו אל תוך עיתון נוסף, שהיה בשליטה ממשלתית.

 

070320142165_1"כיכר תיאודור הרצל" סמוך למערכת העיתון אחרי המלחמה שב ונפתח העיתון בבעלות חדשה – לסי-איי-אי, רומז העורך הנוכחי ריינר נובק, היו כנראה יד ורגל בתחייה הזו – ותחת הכותרת המחודשת, התעורר ה"די פרסה" בעיר שמצאה את עצמה במרחק נגיעה מהגוש הקומוניסטי. הוא הפך לעיתון בעל נטיות כלכליות שמרניות מובהקות; שופר איתן לקידום סגולותיו ונפלאותיו של השוק החופשי.

 

לפני שעברה למשכנה הנוכחי, הספיקה מערכת ה"די-פרסה" לשבת בכתובת נוספת ליד הרינג וסיפקה בכך לעיריית וינה מקום נאות להכריז בשנת 2004 – לראשונה – ­על כיכר צרה ומוארכת הממוקמת סמוך לאתר כ"כיכר תיאודור הרצל". בימים אלו שוברת העירייה את הראש כיצד להתמודד עם כיכר שכנה, ותיקה ושנויה במחלוקת הרבה יותר: הכיכר, כ-400 מטר מכיכר הרצל, מוקדשת כבר עשורים רבים לבן זמנו, קארל לואגר - ראש העיר המוכשר, הפופולרי והאנטישמי ביותר של וינה ופוליטיקאי שעליו דיבר היטלר כעל מקור השראה.

 

לואגר קידם מודעות חברתית נוקבת שעצרה בחריקת בלמים כשהגיעה לסוגיות של גזע, מוצא וכל מה שכרוך בשנאת זרים. ב-2012 החליטה עיריית וינה להסיר את שמו משדרה מרכזית ברינג, אבל שאלת הכיכר – והפסל הענק שמנציח את האיש – נותרה פתוחה. " צנטרל מזוהה כקפה שבו אהב טרוצקי לבלות שעות ארוכות במשחק שח. אולי כי נוח להדחיק את העובדה שאף היטלר היה לקוח תדיר. "בקפה צנטרל", העיר פעם עיתונאי וינאי אחד, "יושבים אלו שצריכים להרוג זמן כדי לוודא שהזמנים לא יהרגו אותם" "

 

הרחק משם, באזור השלישי, ביקור הפתע שלי במשרדי ה"די פרסה" תפס את בכירי המערכת לא מוכנים, ובהיעדר מגננה מסודרת, נעתרו בקלות לבקשתי: כתב מבוגר, שבלט בין הצעירים שהתרוצצו במרחב האופן-ספייס המרכזי, מיהר לזמן אליי את עורך העיתון, לא לפני שציין שכחבר מערכת, הוא גאה – למעשה השתמש בלשון רבים – לעבוד בעיתון שבו כתב הרצל.

 

ריינר נובאק, 42, עורך את ה"די פרסה" זה שנתיים, לאחר ששימש כתב בעיתון מאז 1996. "לצפות לראיון עם עורך עיתון ביום שישי בשעת הסגירה זה בערך כמו להגיע לכומר ביום ראשון בבוקר, כשהוא מתכונן למיסה", התנצל-נזף, בעודו מנתב אותי אל חדרו דרך מסדרונות מוארים שעבודות האמנות הגדולות התלויות בהם הפכו את המקום לתאומו הוויזואלי – גם אם לא האידיאולוגי – של עמיתו מרחוב שוקן בתל אביב.

 

ביקשתי לדעת אם יש קווי דמיון בין ה"די פרסה" לעיתון שבו עבד הרצל. נובאק צחק. "המדינה שהעיתון מסקר היום היא כבר לא אימפריה", ענה, "זו מדינה הרבה יותר קטנה".

 

אז העיתון מתמקד בסוגיות לוקאליות?

"לא. להיפך. מפני שאוסטריה קטנה כל כך ומספקת מעט חומרים, אנחנו כותבים המון על נושאי חוץ. להתפתחויות באוקראינה, למשל, הקדשנו מדי יום שניים-שלושה עמודים ושלחנו לשם כתבים משלנו".

 

הבדל מהותי נוסף, אמר, נעוץ בתחומי הדגל המוצהרים של העיתון: "ההתמחות העיקרית שלנו היא התחום הכלכלי. והקו שאנחנו מובילים בו שמרני במוצהר", הבהיר.

 

באתר העיתון, בסקירה הקצרה של ההיסטוריה הארוכה של המוסד, מצוין שמו של הרצל כאחד הכותבים הבולטים בו. הוא מוזכר שם גם כמייסד הציונות, סוגיה שממנה הקפידו עורכיו של הרצל בכל שנות עבודתו בעיתון – כך כתב אילון – להתעלם. שאלתי את נובאק איזה זיהוי, אם בכלל, קיים היום באוסטריה בין ה"די-פרסה" להרצל. "הרצל הרי לא היה הכותב הבולט היחיד בעיתון. אפילו קארל מארקס תרם לעיתון", אמר, "רק שהוא לא היה כותב מזהיר במיוחד. הכתיבה של הרצל היתה טובה בהרבה. בקיץ האחרון חגגנו 165 שנה לייסוד העיתון. הוצאנו גיליון ובו המאמרים הנבחרים של כל הזמנים, ובהם מאמר של הרצל, שהתקבל על ידי הקוראים בהתלהבות".

 

ביום יום של ה"די פרסה" קיימת נוכחות כלשהי להיסטוריה היהודית של העיתון?

"לא ממש. יש לנו בעל טור שכותב גם על נושאים יהודיים, אבל לא על בסיס יומיומי. שנינו, אגב, כותבים דרך קבע למגזין יהודי-אוסטרי ששמו 'נו'".

 

5. הבורגתיאטר,  אוניברסיטטרינג 2 

 

בבוקר הטיסה מווינה נפגשתי עם חברה לארוחת בוקר בקפה לנדטמן, מוסד וינאי ידוע שיתרונו הגדול הוא קרבתו המושלמת לאוניברסיטה ולתיאטרון המוביל בווינה, הבורגתיאטר. יום אביבי, בהיר, החל לעטוף את העיר, וכשירדתי מהחשמלית, עצרתי לרגע וניצלתי את האור הלבן, השקוף-כמעט של הבוקר לכמה צילומים של בניין הבורגתיאטר, פסגת שאיפותיו האמנותיות של הרצל, שביקש לראות בעצמו, בראש ובראשונה, מחזאי.

 

אילון רמז – בעצם, כמעט כתב במפורש – שכישוריו התיאטרליים של הרצל, גם אם היו מוגבלים ביכולותיו כמחזאי, המריאו לשיא במהלכים שעשה למינוף התנועה הציונית ולמיסודה. אבל בעולם התיאטרון – אף שלאחר שנים של ניסיונות עיקשים הצליח להציג את מחזותיו אפילו בבורגתיאטר, והיה שם לבן בית – מעולם לא נחשב לעילוי גדול.

 

את התשוקה העזה, המעריצה של הרצל לתיאטרון כאמנות, וכן את התפקיד החשוב שייעד האיש לתפאורה, לחגיגיות ולטקסיות ביצירת תנופה בזירה הפוליטית, ייחס אילון להשפעה העמוקה שהיתה לאווירת נשף המסכות, כניסוחו, ששררה בעיר, על עיצוב אישיותו של הרצל. "הבארוק הווינאי היה כולו תיאטרון, ואולי אופרטה", כתב אילון, "ההתלהבות הכללית לתיאטרון היתה חזקה באותה מידה בקרב העשירים והמשכילים ובקרב העניים והנבערים, שלגביהם היה התיאטרון מעין תחליף לפוליטיקה. מפלט נעים[...] ראש הממשלה היה מהלך ברחובות באין מכיר, אבל את השחקן הראשי בבורגתיאטר היו מקדמים בתרועות בכל מקום". " שאלתי את העורך הראשי נובאק איזה זיהוי, אם בכלל, קיים היום באוסטריה בין ה"די-פרסה" להרצל. "הרצל הרי לא היה הכותב הבולט היחיד בעיתון. אפילו קארל מארקס תרם לעיתון", אמר, "רק שהוא לא היה כותב מזהיר במיוחד. הכתיבה של הרצל היתה טובה בהרבה" "

 

התערוכה "וינה-ברלין" בבלוודר מאששת במידת מה את הניתוח הזה, אף אם כמוהו, גם היא נוטה להכללה: בברלין נטו תנועות האמנות שצמחו בשלהי המאה ה-19 לנתח את המציאות במבט ביקורתי, פוליטי, ואילו אמני וינה הקיסרית התמקדו בעיקר בחקירה פסיכולוגית ואסתטית של מושאי עבודתם. בעובדה שבסופו של דבר דווקא הרצל, הווינאי כל כך, מצא נתיב עיקרי לביטוי בעשייה הפוליטית האולטימטיית - הוא הקדיש את חייו לציונות - אפשר, לפיכך, למצוא (שוב) אירוניה לא מעטה.

לכל הפרטים על אירוע ראש חודש אייר "הרצל אמר"

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus