השגריר

התקשורת הישראלית אהבה לשחק עם הרב עובדיה יוסף בתופסת. היא היתה ממתינה במיקרופון פתוח לאמירה שנויה במחלוקת, וברגע שנתפס באחת כזאת (ולא חסרו, כידוע), החלה החגיגה; המזועזעים מחד, והמעריצים מאידך נקראו להגיד את דברם. לצד החשודים המיידיים, כמו שלמה בניזרי, אריה דרעי, אלי ישי ושאר חברי ש"ס, עמד לצד הרב בתקשורת גם עיתונאי וסופר מוערך ולא דתי, אדם ברוך, ששימש שכפ"ץ אינטלקטואלי למרן, לתדהמתם הקבועה של חבריו.

 
אדם ברוך. הגדיר את מרן: "ציוני-ממילא, דוחה משיחיות, מבית הלל, ריאליסט"

אדם ברוך היה אחת הדמויות המרתקות, הרב תחומיות והמשפיעות ביותר על העיתונות והתרבות הישראלית מאז שנות ה-70 ועד מותו, בשנת 2008. הוא אחראי, כמעט לבדו, בהנגשה והגשת פסיקותיו ההלכתיות של הרב עובדיה לעולם החילוני. תורתו של הרב אמנם נלמדה מחוץ לכותלי בית המדרש (הרב ד"ר בני לאו והרב ד"ר אריאל פיקאר‏, למשל, הקדישו את עבודות הדוקטורט שלהם לחקר פסיקתו של הרב עובדיה), אבל לציבור הרחב, הלא דתי, המפגש עם הרב נסב לרוב על הפוליטיקה של ש"ס, על פסיקות אזוטריות שעורכי עיתונים אהבו לשים בדף האחורי ועל אותן אמירות שנויות במחלקות.

אדם ברוך לקח על עצמו משימה לא פשוטה: להיות "סוכן" של הרב עובדיה בציבור החילוני, הליברלי. "זו זכות בשבילי", כתב ברוך, "לחיות בדור שבו חי גם הרב עובדיה יוסף". אמנם ברוך הוא נכדו של רב ופוסק (סבו מצד אמו היה הרב יצחק יעקב וכטפויגל, ראש ישיבת מאה שערים), אבל הבחירה של אישיות תרבותית וליברלית כמוהו לצדד ולהעריץ דווקא את הרב הספרדי עם המבטא, הגלימה וארסנל הקללות נתפסה בברנז'ה כפרובוקציה.

אבל, ההערצה של ברוך היתה כנה. כאדם שידע, למד והתעסק בהלכה גם מעל דפי העיתון, הוא לא יכול היה שלא להעריץ את הפוסק הגדול, שחרת על רוחב כתפיו את ההחלטה להשתמש ב"כוח דהיתרא עדיף" (כלומר: להשתדל לפסוק להקל ולא לחומרא). הרב עובדיה ראה ב"כוח דהיתרא עדיף" עיקרון המייחד את מסורת הפסיקה הספרדית ביחס לזו האשכנזית, ומפעל הפסיקה המונומנטלי שלו מלא בהכרעות הלכתיות מקלות - מענייני צניעות, דרך מכירת הקרקעות לגוי בשמיטה ועד התרה שיטתית של עגונות.

כוח רחמני אחד גדול

ב"שישי", הטור האישי בעיתון "מעריב", הציג ברוך לקוראים שהעמידו בפניו סוגיות הלכתיות כמה מתשובותיו המקלות של הרב עובדיה והפנה זרקור אל התשתית ההומניסטית שעומדת בשורשם. בניגוד לתדמית הציבורית שלו, ראה ברוך את הרב עובדיה כ"ציוני-ממילא, דוחה משיחיות, מבית הלל, ריאליסט". ברשימה יפהפייה המובאת בספרו "סדר יום" (הוצאת כתר) מנתח ברוך את הרב על פי פסקי הדין שלו, פסקים מפתיעים באנושיותם, ברגישותם, ביכולתם "לא להחמיר, לאפשר חיים, לשפוט מתוך ההרמוניה של ההלכה… כוח רחמני אחד גדול, רחמני וריאליסטי, רחמני ועם זאת הלכתי מדויק… כי היטב ידענו שבני האדם אינם חומר הגלם של ההלכה, אלא ההלכה נועדה לאפשר חיים". " הרב עובדיה הקפיד לשלוח לאדם ברוך עותק חתום מכל ספריו. הנוסח המקובל היה: "לכבוד ידידי ואהובי, אוהב התורה ולומדיה, ר' אדם ברוך שליט"א. באהבה רבה, עובדיה יוסף", ואף התפלל להחלמתו בזמן שחלה ברוך במחלת הסוכרת, שממנה נפטר "

כמי שנתפס כ"דוברו" של הרב עובדיה בתקשורת הישראלית, נחלץ ברוך פעם אחר פעם לכבות שריפות שגרם להם הרב באמירותיו הדרשניות, בעיקר בשיעורו במוצאי השבתות בבית הכנסת היזדים בשכונת הבוכרים בירושלים. ברוך טען לכשל הבנתו של המאזין החילוני. שתי שפות יש בישראל, כך על פי ברוך, "שפה יהודית" ו"שפה ישראלית", והן לא תמיד זהות. למשל: הרב עובדיה אומר ב"יהודית" את המונח "פשע" (שבמובנו ההלכתי הוא מושג יחסי: "התרשלות") ודובר ה"ישראלית" מבין אותו כעניין חמור במיוחד ("המחלקה לחקירת פשעים"). כמה פעמים אף ביקש הרב להתראיין אצל ברוך ולהסביר דרכו את כוונתו.

הרב עובדיה הקפיד לשלוח לאדם ברוך עותק חתום מכל ספריו. הנוסח המקובל היה: "לכבוד ידידי ואהובי, אוהב התורה ולומדיה, ר' אדם ברוך שליט"א. באהבה רבה, עובדיה יוסף", ואף התפלל להחלמתו בזמן שחלה ברוך במחלת הסוכרת, שממנה נפטר לבסוף. עצם ההתייחסות של ברוך לרב עובדיה כדמות מופת הלכתית שיש בה צורך גם לאדם החילוני, היה בה משום תופעה נדירה שהביאה לצד הרמת הגבות גם הערכה רבה.